תנו לג'וקים לחיות

ג'ורג' פסע לעבר החניה של מכוניתו בתחושה של סיפוק ובהחלט הייתה לו סיבה לחוש כך. רק לפני שעה קלה הוא סיים לנאום לפני חברי ארגון גרינפיס על הנושא שהוא מוביל בארגון – שימור הלמור הזהוב הנמצא בסכנת הכחדה. הנאום היה חד ומרגש והוא זכה לתשואות רבות. לא פלא. הנושא היה ממש בדם ליבו והוא הצליח לגעת בלב כל הנוכחים. ג'ורג' לא הצליח להבין כיצד המין האנושי מסוגל להיות כ"כ חסר התחשבות, איך בעל החיים המפותח ביותר בטבע מוכן לסכן, בשביל סלילת מסילת רכבת או מפעל נייר, את קיומו של מין שלם של בעלי חיים. הקידמה פשוט מעבירה אותנו על דעתנו, איבדנו את כל ההרמוניה שלנו עם הטבע, חשב בצער כשנכנס לטויוטה פריוס ההיברידית שלו.

המכונית שטה במהירות לעבר ביתו והוא כבר פינטז על ארוחת הבריאות שיכין לעצמו עם חביתת ביצי חופש ומשקה נבט חיטה מרענן. כעבור רבע שעה הוא כבר פסע בשביל המוליך לביתו. ג'ורג' פתח את הדלת, הניח את התיק במקום והלך למטבח להכין את ארוחת הערב. 

תנועה מהירה של כתם חום הזז במהירות אל מתחת לשולחן נלכדה בזוית עינו, הוא הפנה אינסטינקטיבית את מבטו לכיוון הכתם ופלט צווחה לא רצונית "אמאל'ה ג'וק". רק לפני שבועיים הזמנתי הדברה לדירה, הוא חשב בבעתה, מאיפה הגיע הג'וק הזה לדירה שלי??? ועד לא סתם ג'וק, אלא כזה ענק באורך 2 סנטימטר... הוא רץ במהירות לעבר הארון והוציא את תרסיס ה k300 הידידותי לאוזון מהמדף. הג'וק באותו הזמן הביט בג'ורג' בפחד, הוא ראה אותו מוציא את התרסיס מהארון וידע בחושיו החייתיים שסופו קרוב. הוא שמע כבר שהוא ושכמותו מסוגלים לשרוד פיצוץ גרעיני, אבל נגד נשק כימי לא היה לו הרבה מה לעשות. הג'וק הרים את מחושיו כלפי מעלה והחל לשאת תפילה בליבו "אלוהי כל חי, בורא כל חרק, ענני כשם שענית לאתונו של בלעם, תן לי הזדמנות להציל את חיי". 

ג'ורג' כיוון את התרסיס לעבר הג'וק והניח את אצבעו על ההדק כשלפתע שמע קול צווחני אך ברור להפליא המגיע לאוזניו מכיוונו של התיקן הנידון למוות "מה נסגר איתך בן אדם ???", ג'ורג' שמט את התרסיס בתדהמה "איך אתה.. למה אתה... כמה אתה... מדבר?" הוא שאל בצורה מבולבלת כמו שבדרך כלל אנשים שרואים גו'ק מדבר שואלים, "תתפלא מה בן אדם מסוגל לעשות כשלוחצים אותו לקיר" השיב הגו'ק "אבל עזוב אותי, תסתכל על עצמך! אתה אשכרה רוצה להרוג אותי", "תראה" השיב ג'ורג' שעוד לא החליט אם הוא יותר נדהם או יותר נבוך "אל תיקח את זה אישית, אני פשוט לא אוהב ג'וקים", הג'וק הביט בג'ורג' בתימהון "אתה פשוט לא אוהב ג'וקים אה? מעניין...תגיד, אתה בדרך כלל נוהג להרוג את כל מי שאתה לא אוהב?", "אם הם נכנסים אלי הביתה בלי רשות אז יש סיכוי שכן..." השיב ג'ורג' על אף שהרגיש שהטיעון לא משכנע במיוחד. "באמת סליחה שנכנסתי אליך הביתה בלי רשות במקום ללכת לבית הג'וקים הקרוב..." השיב הג'וק בליגלוג , "וחוץ מזה" הפנה הג'וק את מחושיו אל ג'ורג' במבט ערמומי "אני בטוח שאם הייתי איזה למור זהוב שנכנס אליך הביתה בלי הזמנה לא היית שולף לכיוונו מיכל רעל".

 "בוא הנה" אמר גו'רג' בתדהמה "מאיפה אתה יודע על זה?", "בחייך" השיב הג'וק בביטול  "לא צריך להיות ג'וק של אינטל כדי להבין את זה. כל הבית שלך מלא בחומרי הסברה על הלמור המעפן הזה". "תיזהר מלדבר ככה על הלמור המוזהב" ענה ג'ורג' בזעם "אתה יודע שהוא בסכנת הכחדה?". "אז מה" ענה הג'וק "גם אני בסכנת הכחדה כרגע", "זה לא נחשב" השיב ג'ורג' "המין שלך לא בסכנת הכחדה", "כאילו שהיה אכפת לך אם היינו" המשיך הג'וק "וחוץ מזה, הזן הספיציפי שלי בסכנת הכחדה". "ואיזה זן זה בדיוק?" שאל ג'ורג' "אתה נראה לי תיקן רגיל ביותר", "הזן שנקרא 'הג'וקים בבית של ג'ורג' '  תתפלא אנחנו בסכנת הכחדה, נשארנו רק חמישה פריטים". "אייייייכס" הזדעזע ג'ורג' "אתה רוצה להגיד לי שיש עוד ארבעה חוץ ממך בבית שלי?", "וואו" אמר הג'וק "למישהו כאן יש בעיה רצינית... תגיד. דוגרי" המשיך הג'וק "למה אתם כל כך אנטי-ג'וקים? מה יש לכם נגדנו?", "האמת היא..." ג'ורג' משך בכתפיו בחוסר אונים "שאתם פשוט מגעילים... הצבע החום הזה למשל. איכס...", "חום? חום זו הבעיה שלך?" צעק הג'וק בתסכול "גם דובים חומים ואני לא רואה אותך מנסה למעוך אותם עם סנדל!!!", "לדובים יש פרווה" הסביר ג'ורג' "זה יותר איסתטי. המרקם שלכם הוא... איכס... רק לחשוב על זה מגעיל אותי...". "מגעיל, דוחה " הג'וק הרגיש כבר מעוך רגשית לחלוטין "ממש טיעונים רציונאליים. ואתם נחשבים היצור הכי חכם בטבע. אני חושב שאני די יפה דווקא ולא אכפת לי מה אתה חושב עלי..." 

דמעות עמדו בקצות מחושיו של הג'וק "אני אפי' יכול לעוף, זה לא דבר יפה?" אמר הג'וק והדגים לג'ורג' טיסה קצרה בגובה נמוך. "לאאאאא, אלתעשה את זה" ג'ורג' הרגיש שהוא הולך להקיא "זה הכי מגעיל אותנו". הג'וק הרגיש שהוא כבר לא יכול להכיל את העלבון והחל להתייפח "זה דוחה אותך שאני עף? מה דוחה בלעוף?", ג'ורג' הרגיש כבר ממש לא נעים "תשמע, אין לי מה להגיד, זה באמת לא הוגן. זה לא אתה זה אני. יש בי משהו דפוק כנראה". הג'וק הביט בג'ורג' במבט סלחני "טוב נו, זאת כבר התקדמות. אם אתה כבר מבין כמה תאוות הרצח שלך דבילית" ואז הוא עשה את מה שהוא תמיד עושה כשהוא מרגיש מהורהר ופילבל במחושיו. זה כבר היה יותר מדי בשביל ג'ורג' "איייייכככססס". הג'וק הרגיש איך ענן אדים ריחני ומתוק אופף אותו והוא צונח לשינה מתוקה.

valdomh@gmail.com

כדורגל ואני - לא בא ברגל

יש דברים שאני מסוגל ליהנות מהם רק אם הם בבחינת 'בזבוז זמן'. ברגע שאני מתכנן מראש  לעשות אותם  אני מיד מאבד עניין לטובת משהו אחר. לדוג', נגיד שלקחתי מהספריה ספר מתח שממש בא לי להקדיש איזה ערב ע"מ לקרוא אותו. משום מה בכל פעם שאני מתכונן לפרוייקט הקריאה שלי אני מיד נסחף לפעילות יותר רדודה, כמו לעבור על המיילים או לראות איזה משהו בטלוויזיה (וכאן ע"פ חוקי איגוד הסאטירקנים הדתיים עלי לכתוב – "לא שלי, של השכנים" או משהו כזה). הסיטואציה היחידה שבה אפתח את הספר היא אם באותו זמן תכננתי לעשות משהו אחר, נגיד שחשבתי לעצמי שבא לי הערב לקרוא את 'סודותיו של מורה נבוכים' שחוץ מהסודות שנחשפו בפרק הראשון, שאר סודותיו צפונים בתוכו על המדף. באותו ערב בו אחליט ללכת על הפעילות הסמי-תורנית ולהמשיך לקרוא את צופן דה וינצ'י של הרמב"ם לפתע יסית אותי הבעל דבר לקרוא רק כמה עמודים אצל ידידי הרלן קובן והסודות ימשיכו להישאר במחשכים. לעומת זאת, אם אני אמור להכין דבר תורה לתפילה בשבת, ללא ספק יתעורר בי חשק עז לקרוא מס' עמודים ב 'סודותיו של מורה נבוכים' עד לתומו של הספר (מסקנה מתבקשת – הרבה זמן כבר לא אמרתי דבר תורה בבית הכנסת). ועל מה ולמה התעורר בי ההרהור הפילוסופי הנ"ל? ובכן, אני מקווה ששמתם לב (!) שכבר לא הוצאתי תחת ידי טור מזה זמן רב עקב מחסור בזמן/מוזה/אנרגיה שהם, כידוע ליודעי ח"ן, תנאים הכרחיים לכתיבת טור סאטירי. ובכן, לאחר שבדרך פלא התממשו כל שלושת הגורמים אתמול בערב, התיישבתי וחישבתי לכתוב על תחושת הזרות שעוטפת אותי בתקופה זו, כאשר כל שאר זכרי האלפא מסביבי לא משים מן המסך הקטן (אצל דתיים הוא עוד קטן) וצופים במשחקי היורו המתרגשים עלינו לטובה.

אני חייב להתוודות - העניין שלי בכדורגל, שלא כמו בכדורסל, שואף לאפס. יכולתי להסתתר מאחורי הטיעון התורני הקלאסי של "מה מעניין ב11 גברים מבוגרים רצים אחרי כדור" (במקרה של שוערים עולים), הבעיה היא שגם על שחמט אפשר לומר "מה מעניין בשני גברים מבוגרים שמזיזים בובות מפלסטיק" (טוב נו, גם זה לא ממש מעניין). אבל האמת היא שזה פשוט עניין אישי שלי. עוד מתקופת ילדותי המתרחקת (בצורה די נחושה) לא הסתדרתי עם המשחק שבו הרגליים אמורות למלא תפקיד כפול – בו זמנית לרוץ (משימה קשה כשלעצמה לעניות דעתי) ואף ללהטט בכדור, בעוד איברים מיותרים כמו הידיים נשארים עם תפקידים שוליים כמו להעניק בעיטת עונשין לקבוצה היריבה / לתפוס בחולצה של השחקן התוקף בלי שהשופט ישים לב. האיבר היחידי חוץ מהרגליים החשוב במשחק הוא הראש, וממש לא בגלל שהוא מכיל את המח (ואולי להיפך), פשוט מסתבר שהוא גם יכול לשמש כפטיש נפלא לדפיקה בכדורים. גם את היכולת המוזרה של הפיכת הראש לפטיש יעיל לא הצלחתי לסגל מעולם, הדרך היחידה שבה הצלחתי לנגוח בכדור הוא להתנגש בו עם קודקוד ראשי בזוית אקראית ולתת לחוקי שימור התנע לעשות את שלהם.

עם כדורסל הסתדרתי הרבה יותר טוב, אני בעד חלוקת תפקידים ברורה – הרגליים רצות והידיים מתעסקות עם הכדור. חוץ מזה שבכדורגל צריך לרוץ כל הזמן, בעוד בכדורסל אתה פשוט יכול להחנות את עצמך איפשהו, לצעוק "למה אתה לא מוסר לי, אני חופשי?" ולמחוא כפיים כשמישהו מהקבוצה שלך קולע. רבותיי, לא סתם נבחרתי ביום ספורט בכיתה ז להיות קפטן נבחרת ב' של הכיתה (ראש לשועלים תמיד לוקח זנב לאריות).

החברים שסביבי לא היו עיוורים ליחסי למשחק האהוב עליהם וליכולתי הלא מזהירה ואני נבחרתי פעם אחר פעם (כשנבחרתי) לתפקיד השוער. ילדים יקרים, אם עוד לא הבנתם – אם בוחרים אתכם לתפקיד השוער, זה לא אומר שהזינוק שלכם נהדר וגם לא שהאינסטינקטים שלכם חייתיים. זה אומר שאתם צריכים לחפש תחביב אחר.

ובכן, לא רק שאני לא אוהב לשחק כדורגל אני גם לא סובל במיוחד לראות כדורגל. גם נשגב מבינתי איך בן אדם מבוגר יכול להזדהות רגשית עם איזו קבוצה (הכלל לא תקף לגבי משחקי מכבי ת"א ביורוליג שם מדובר בקידוש ה' לכל דבר ועניין). לכן בכל ארבע שנים נוחתת עלי,  כאמור, תחושת זרות עת מתרגשים עלינו משחקי היורו וכל הגברים סביבי מתעוררים לחיים. אני חוטף צמרמורת לשמע שיחות כגון "נו ראית את השער של רונלדו? הבנאדם גאון"  נו באמת, אפשר לחשוב שהוא סטלמך...

זה בכל אופן מה שתכננתי לכתוב בטור הזה, אחרי תקופת היובש שלי, עת התיישבתי ביום חמישי מול הלפטופ. אך מעשה שטן, באותו הזמן התקיים חצי הגמר של איטליה מול גרמניה ולא יכולתי שלא לגנוב הצצה חטופה של שתי דקות במשחק שהפכו ל90 דקות, לא כולל זמן פציעות. אין מה להגיד באלוטלי גאון. רואים שהוא יהודי. את הגמר כבר לא יכולתי שלא לראות, בכל זאת מדובר בנבחרת ספרד האגדית. איזה משחק... צ'אבי אלונסו, טורס, אינייסטה, דויד סילבה, פשוט תענוג צרוף, גאונות ... אההמממ... כן... בקיצור, לקחתי את הטור היחיד שכתבתי בחצי שנה האחרונה וזרקתי לפח.

נהיגה מונעת

חלק א'

לא מעט חברים פנו אלי למקרא הטורים האחרונים ושאלו אותי "מה קרה ולדומירסקי נהיית רציני?" ובכן זה לא שהחלטתי שייעודי בחיים הוא תחום הדעות ולא ההומור וזה גם לא שנחה עלי הרוח, פשוט כמו שקורה לכל סטיריקן – כשנגמרות לו הבדיחות הוא הופך להוגה דעות. למזלי החיים מספקים חומרים לא רעים ולפעמים פשוט צריך לתעד אותם, בטח אם נקלעת במקרה לקורס לנהיגה מונעת.

איך נהייתי עבריין מורשע ?

ראשית, עליכם לדעת כי כמו בכל כלא ממוצע שבו כל אסיר הוא חף מפשע ורק בטעות נמצא שם, גם בקורס נהיגה מונעת כולם חפים מפשע. אותו רק תפסו בלי חגורה ואותו תפס שוטר שאמר שהוא דיבר בטלפון למרות שהוא רק החזיק אותו ליד האוזן. אבל אני באמת הייתי שם בטעות. אני לא נוסע במהירות מופרזת (כלומר לא יותר ממכם), אני תמיד עוצר בתמרור 'עצור' עצירה מוחלטת עם ארבעה גלגלים (או מקסימום שלושה) ומעולם לא נתפסתי מדבר בסלולרי ללא דיבורית (ונתתי להם מספיק הזדמנויות). בקיצור אני באמת חף מפשע. אז למה כן זכיתי בתענוג ? הסכיתו ושיפטו בעצמכם :
מקרה ראשון – בבדיקה שגרתית עצרה אותי ניידת משטרה. רגוע ומחויך, ביודעי שאין לי ממה לחשוש שהלא אני אזרח שומר חוק ואף מחבב אותו באופן כללי, הושטתי לשוטר את רשיון הנהיגה שלי יחד עם שאר המסמכים. כעבור מס' דקות חזר אלי השוטר במבט קשוח "האם יש איזושהי בעיה, אדוני השוטר ?" שאלתי כפי שראיתי שנהוג לעשות בסדרות אמריקאיות, "לא ממש" ענה השוטר "חוץ מזה שרשיון הנהיגה שלך כבר חצי שנה לא בתוקף". מסתבר שמאחר שעברנו דירה הגיעה אלי הדרישה לחידוש הרישיון לכתובת הישנה ואני פספסתי את חידוש הרשיון בחצי שנה. אז תגידו אתם - האם זה הופך אותי פושע ? לא! מטומטם – אולי, אבל לא פושע. וכך נוספו להם 6 נקודות במבצע הנקודות של משטרת ישראל.
מקרה שני – בבוקרו של פורים גמעתי את 200 המטרים המפרידים בין ביתי לבית הכנסת (גם מהמיטה לשירותים אני מעדיף לקחת רכב). מאחר שמנהג בידי לחגור תוך כדי תנועה עם התנופה של תחילת הנסיעה ומאחר שהייתי באוירה המשוחררת של פורים, התמהמתי מעט עם החגורה. כידוע אחד מסמלי לוד הוא השמירה על החוק והסדר וכך עצר אותי שוטר תנועה כ50 מטרים סמוך לביתי. "אני רושם לך קנס בסך 250 ₪" אמר לי השוטר. מאחר שאותו היום פורים היה החלטתי לא לקחת ללב ולראות את הסכום הנ"ל כמתנות לאביונים למדינת ישראל (משלוחי מנות יש מספיק למשטרת לוד). "חג שמח" אמרתי בחיוך לשוטר האתיופי ושידרתי לו מבט שאמר "אינך יודע איזו גאווה זו לקבל דו"ח משוטר אתיופי". "ויש לך גם 6 נקודות" הוסיף השוטר. "כפוי טובה שכמוך" סיננתי לעצמי.
כך השלמתי את המכסה המזכה אותי בקורס שפקח את עיניי (לא נתנו לישון שם).

כל כלב ביז'ו יומו

משטרת ישראל היא נוחה לכעוס וקשה לרצות ומסתבר שהעבירות שלך לא נעלמות מעצמם וכך קיבלתי מכתב ובו הודעה שאם לא אשתתף בקורס נהיגה מונעת עד תאריך מסוים, אני מסתכן בהתליית רשיון הנהיגה שלי. מכיוון שממש לא רציתי שרשיון הנהיגה שלי יותלה, מה עוד שאין לי מושג מה המילה הזו אומרת, החלטתי ללא דיחוי להירשם לקורס.
חידה - מה משותף למשניות לעילוי נשמת, לקורס נהיגה מונעת ולטור שצריך לשלוח לעולם קטן ? תשובה – את כולם עושים תמיד ברגע האחרון. וכך שבוע לפני שרשיון הנהיגה שלי ימותלה, או משהו בסגנון, הספקתי להירשם לקורס הקרוב ברמלה. (אכן ידידיי - עבורנו, אנשי לוד, רמלה היא העיר הגדולה)

כך הגעתי לפני כחודש לבית ספר ברמלה לצורך קורס בן 12 שעות, שלושה ימי לימודים בני 4 שעות. קורס בן 12 שעות! לא פחות... מה ההיגיון לחייב עברייני נהיגה לעבור את הקורס הנ"ל ?

2 אפשרויות :

א.      אם עברת על החוק כנראה שלא למדת אותו לעומק כמו שצריך. אם היית לומד בעיון את חוקי התעבורה לא היית טועה בדבר משנה. ע"פ אותו היגיון פורצים יישלחו לקורס אקדמאי בדיני קניין.

ב.      הקורס בן 12 השעות נועד בעצם להרתיע אותך. זהו בעצם סוג של מאסר בן 12 שעות. אם תמשיך לעבור עבירות תנועה תצטרך לעבור קורס סמסטריאלי בחוקי התעבורה ואם לא למדת לקח – עבודת דוקטורט בנושא.

תחליטו בעצמכם מהי הסיבה האמיתית...

על הקורס, המרצה והתשובות לשאלות המבחן המסכם (ב,ב,ד,א,ג,ד,ד,א) בשבוע הבא...

חלק ב'

תקציר הפרקים הקודמים :

בחלק הקודם סיפרתי לכם על התנהגותי חסרת הרסן על הכביש ועל כך שלא יכולתי לחמוק מזרועו הארוכה של החוק לאורך זמן ונשלחתי למאסר בפועל לתקופה של 12 שעות, או מה שמכונה 'קורס נהיגה מונעת'.

הקורס בו השתתפתי נמשך לאורך שלושה ימים כאשר בכל יום לומדים ארבע שעות. כלומר בברוטו. בפועל ניצול הזמן בקורס דומה בצורה מפתיעה למסגרות אחרות בהם למשתתף לא אכפת במיוחד מה עושים עם הזמן שלו, העיקר שהוא יעבור. כמו... נגיד...מילואים. כחצי שעה מתוך הארבע הוקדשה לבדיקה שאתה באמת אתה ולא חייל של שושן ברבי שנשלח לעבור את הקורס במקומו ועוד חצי שעה להפסקת סיגריה (או חפיסה) של המרצה והנהגים.

בתחילת הקורס התקיים סבב בין הנהגים בו סיפר כל עבריין על מה הוא בפנים וכמה נקודות הוא צבר. מהר מאוד גיליתי שאני באמת דג רקק מול הכרישים שבקורס, זה נסע באור אדום, ההוא ב160 קמ"ש, או כמו שאמר פפוס לר' עקיבא - "אשריך שנתפסת על חגורה".

כמו שאפשר להבין - בקורס שנועד לעברייני תנועה ועוד ברמלה נמצאת כל שמנה וסולתה של החברה הישראלית. לא הבנתי איך לא פרשו סוללה של כיפת ברזל במקום, טיל אחד מכוון היטב יכול לחסל באיבחה אחת את כל מאגר המוחות של ישראל. האינסטינקט הורה לי לא להתבלט , אבל כבר בתחילת הקורס כשלתי במלאכה זו. 

כשדיבר המרצה המחונן (עליו אספר בהמשך) על זמן התגובה בבלימה ולאחר שהתווכח עם אחד הנהגים שטען שאצלו אין זמן תגובה והאוטו נעצר על המקום, הוא שאל את הציבור את השאלה הבאה "רכב נוסע ב90 קמ"ש, כמה מטרים הוא נוסע בשניה?" לחלל הכיתה נזרקו מספרים אקראיים – 5, 10. מאחר שבלימודי התואר השני בפיזיקה למדתי את החישוב המדובר סיננתי "25". המרצה השתיק את כל הכיתה ופנה אלי בתדהמה "איך ידעת?", "חילקתי ב3.6" עניתי במבוכה תוך שאני מנסה לבלוע עצמי בכיסא. הס הושלך בקהל, אט אט ננעצו בי כל העיניים שהיו נוכחות בכיתה. מאוחר יותר הבנתי שהתדהמה לא נבעה מכך שידעתי את הנוסחה אלא מכך שהצלחתי לחלק ב3.6 . בעוד השקט שורר בכיתה ציין המרצה כי תהיה שאלה כזו במבחן המסכם. זעקות שבר עלו מהקהל המופתע. "זה ממש לא בעיה" ניסה להרגיע אותם המרצה "הלא כמה מטרים יש בק"מ ? אלף. ובשעה יש שישים דקות ובדקה יש שישים שניות. אז אתם מכפילים באלף ומחלקים ב60 כפול 60 שזה 3600. אז מה יוצא לכם ?" בצורה מפתיעה דבריו ההגיוניים של המרצה נפלו על אזניים ערלות והקהל רק הגביר  את קולות המחאה שלו. "טוב נו" אמר המרצה "במבחן שואלים רק על 90 קמ"ש. אז כשכתוב 90 תרשמו 25", רק אז נרגע הקהל המבוהל.

ההרכב האנושי בקורס כלל אנשים מכל קצוות קשת הציבור הישראלי, או לפחות חלק מהקצוות - לא מעט מהמשתתפים באו מהצד הפחות טוב של משפחת אברהם, היו שם כמובן גם לא מעט המכונים "ערסים" בשפה המקצועית וגם כל השאר לא נראו מלבבים במיוחד. בקיצור כל הנהגים שלא היית רוצה לחלוק איתם את הכביש.  מה שמדהים הוא שברגע שהתחיל הקורס וכל הנוכחים הבינו שאין להם לאיפה לברוח והדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות הוא להקשיב ולהשתתף, ירדו כל המסיכות ונוצרה דינמיקה די חיובית סה"כ. היו קצת צחוקים, דיונים ערים ואוירה די נעימה. (שלושה משפטים ללא סרקזם. מופתעים? חכו למשפט הבא...) חבל שהמרצה היה דביל.

המרצה הציג את עצמו כראש אגף תאונות דרכים במשרד לענייני שקר כלשהו. הוא טעה שוב ושוב בחוקי התנועה (בדקתי בגוגל) ופירש באופן יצירתי את לשון החוק. להלן דוגמא שאני מניח שלא תאמינו לי שהיא כלשונה אבל כך היה – לגבי נהיגה בהשפעת אלכוהול ציטט המרצה מתוך החוברת כי היא גורמת "להתנמנמות והאטה בתגובה לגירויים". וכך הסביר המרצה המלומד את המשפט המצוטט – "אם הנהג רואה את הנוסע שלידו נרדם זה עושה לו גם חשק להירדם", תנו לעצמכם שניה, קיראו את המשפט המצוטט ואת הפרשנות ותגידו לי אם זאת לא גאונות.

התכנים בקורס דווקא היו מעניינים בחלקם והיה אפשר אפילו ללמוד כמה דברים חדשים. אמנם היה אפשר לצמצם אותו לחצי שעה אבל מה היה מרתיע בזה ? עיקר הזמן הוקדש לשיחזור תאונות שקרו ולדיון מעמיק בשגיאות הנהגים ואיך הם יכלו למנוע את התאונה - כל אחד מהפושעים הפך להיות חיים הכט – "הוא שמר רק שניה וחצי מרחק", "איזה דפוק, מה הוא עוקף מימין?". ההקשבה היתה ערה לא רק בגלל התכנים אלא בעיקר בגלל חרב המבחן המסכם שהיתה מרחפת מעל ראשינו. אנשים שחלקם ראו מבחן בפעם האחרונה בכיתה ג' נכנסו להיסטריה ככל שהתקדמנו לקראת סוף הקורס.

המרצה הבהיר היטב שהמבחן אינו פיקטיבי ומי שייכשל ייאלץ לחזור ולהיבחן שוב. אין חוברות על השולחן, אסור לדבר בכיתה ולמרצה אסור לענות על שאלות. בהפסקה שלפני המבחן פנה אלי בן מיעוטים וביקש שאזוז כיסא כדי שבן דוד שלו שמגיע למבחן יוכל לשבת לידי ואם אוכל לעזור לו קצת במבחן, שכן הוא לא יודע לקרוא עברית. "אני בטוח שיש גם טופס בערבית" עניתי לו, "גם ערבית הוא לא יודע לקרוא" השיב לי המיעוט. בן הדוד שלו אכן התיישב לידי אבל הבטחתי לו שאני בעצמי עושה את המבחן בפעם החמישית ולא כדאי לו להעתיק ממני. בהמשך למדתי להעריך קצת יותר את הבחור, מסתבר שצריך להיות מבריק במיוחד כדי להיכשל במבחן.

איך שנכנס הבוחן הוא הכריז בקול תרועה שלו אסור לעזור לנו אז שנעזור אחד לשני. הוא יכול רק לעזור לנו אם לא הבנו את התשובות. במבחן אמריקאי לא להבין את התשובות זה לא להבין אם לסמן ב' או ג' והוא אכן עזר בזה. הבוחן גם ביקש שלא נסמן את התשובות בטופס הסופי כדי שנוכל לבדוק אותם יחד לפני שנגיש את הטופס. לשמע הוראות הבוחן התפרצה שמחה אדירה בכיתה ובגדול הסיטואציה הזכירה תלמידים בכיתה ג' המקבלים שיעור חופשי.

בכל אופן אני שמח לבשר לכם שלפני כשבוע קיבלתי סמס המאשר שעברתי את הבחינה בהצלחה. אני חושב על סעודת הודיה. לברכות ואיחולים - valdomh@gmail.com.

 

גם אני מצביע שס

אני יודע שנפרדנו (ולא פעם אחת) ואני יודע שאכזבתי אותך ואין לי מושג איך להבטיח לך ולי שהפעם זה יהיה אחרת. אני גם יודע שכדי שזה יצליח צריך להתמסר עד אין קץ ולא לוותר ויש לי חשש שגם הפעם... מתישהו... נפרק שוב את החבילה. אבל אני גם יודע שאין לי ברירה והגעגועים דוחפים אותי אלייך שוב. אני מודה, גם הקנאה משחקת פה תפקיד. הקנאה בחברים שהצליחו ובגדול ורק אני נשברתי לא פעם כמו איזו רכיכה חסרת עמוד שדרה. אז חזרנו וקיבלת אותי בברכות. אני לא חי באשליות, אני יודע שרק בהתחלה הכול אגדות וההמשך הרבה יותר סבוך ומפולפל, אבל מותר לי להתבשם קצת מהרגע, לקפוץ מהמיטה בעשרה לשש כדי לפתוח איתך את הבוקר.

כן, כן, רבותיי – הקמבק הגדול מכולם, הדף היומי הנה אני בא. בלי הרבה פילוסופיות, בלי להבין הכל, בלי להחליט אם זה עשוי מרבדים, אם זה צופן סתרים, אם זה בכלל טקסט ספרותי או משנה חברתית / מוסרית. יש לי בסה"כ חצי שעה בבוקר ואני מתכוון ליהנות מכל רגע – לצחוק כשצריך, להתפלפל כשחייבים, להתפעם לפעמים ובעיקר להשתעשע בזה.

נער הייתי וגם קצת התבגרתי. גם אני אהבתי לקטר בישיבה התיכונית על הגמרא  - למה צריך את זה, למה זה בארמית, האם זה בכלל רלוונטי לחיים שלנו ועד כהנה וכהנה. גם בישיבת הסדר לא נגמרו השאלות ולפעמים גם ניסיתי למצוא לה תחליף – ללמוד בסדר בוקר מדרש רבה במקום גמרא (היה נפלא) , פרשת שבוע בעיון (היה מדהים). ראיתי גם שאני לא היחיד שמתחבט בעניין הזה - הכרתי במרוצת השנים הרבה אנשים חכמים וגם רבנים שאמרו לי (או לפחות שידרו לי) שהם לא מבינים באמת למה כולם לומדים גמרא. כלומר, אם ילמדו בשיטה שהם מציעים – זה סיפור אחר לגמרי, אבל מי שלא לומד בשיטה שלהם בדיוק, די מבזבז את הזמן.

אני לא יכול להגיד שכל השאלות נפתרו לי, וגם לא לומר שכשאלמד מ-בסכת, בסכות את מס' דפנות הסוכה אבין למה התכוון המשורר. ואולי באמת אחד מאותם רבנים צדק והאמת מונחת בסלו.  אבל הזכרונות מבית המדרש של מאות תלמידים רכונים על דף הגמרא, כמו גם הזיכרון של סבי, סבא נח ז"ל, הרכון בחמש וחצי לפנות בוקר מעל מסכת עבת כרס לאור מנורה, או הסיפורים על הר' אלישיב ז"ל המזמר עד אין קץ את סוגיות הגמ' במנגינה מתרפקת, הם המראות המתוקים והאמיתיים ביותר שראיתי מימיי ולא דרוש לי דבר יותר מהם כדי לרצות שיהי חלקי עימהם.

אז חברים אל תסתלבטו עלי כשאשבר, כי הסטטיסטיקה נגדי, אין להכחיש. אבל לפחות לעת עתה, כל בוקר בשש עם עוד כמה חברים טובים, אני משיל מעלי את המשא הקבוע מגבי – את העבודה השוחקת, את קשיי היומיום והופך לחצי שעה לבן חורין. ולפעמים, אם יש זמן בערב, או בשבת, אני פותח את הגמ' ומתחיל לפזם בניגון ישן (כן, כן, צריך להשלים תמיד כמה חורים).

מצטער על הטור הקצר, השעה כרגיל מתאחרת כשאני כותב את הטור, אבל הפעם יש לי פגישה בשש בבוקר ואני לא הולך לאחר (כרגיל).

valdomh@gmail.com – סתם אני כותב כאן את המייל, אל תרגישו צורך לכתוב אליו או משהו. אני פשוט אשב לי בחושך...