יום חמישי, 13 במרץ 2014

לולי דמסתפינא - פורים תשעד


יום חמישי, 6 במרץ 2014

די לכפייה

בזמן האחרון אני מרגיש שכולם נפלו על הראש. איפה הסובלנות? איפה המתינות? זה שאתם הרוב לא אומר שאתם צריכים לכפות את דעתכם. אתם חושבים שהדרך היחידה לחיות היא איך שאתם חיים? מתי תבינו שזה לא מתאים לכולם! אנחנו יודעים שזה קשה ולא פשוט ואנחנו מעריכים את זה אבל זה לא מתאים לכולם. זה שהחלטתם לקרוע את עצמכם, הזעתם והתאמצתם לא אומר שכולם צריכים לעשות את זה. יש כאלה שהנקודה שלהם בחיים היא לאו דוקא פיזית, אולי היא יותר בכיוון רוחני (או כל תירוץ אחר). יש ציבור שלם שיש לו אורח חיים אחר, תפיסת עולם אחרת, וזה שתנסו לכפות אותו להיות כמוכם - זה רק יתסכל אותו. אתם חושבים שלא הייתי רוצה להיות כמוכם??? הייתי מת! אבל זה פשוט לא מתאים לי. אני פשוט לא סובל לרוץ! תהרגו אותי ?!
ביום שישי האחרון נסעתי בנתיבי איילון וראיתי מחלון רכבי צבא שלם של חייזרים בחולצות של חילונים, המכונות בלעז "דרעייפיט", עומד ומחכה ברציף לרכבת לאחר שסיים את מרתון תל אביב. אכן מראות קשים. אפשר לחשוב שזה הספורט היחידי בעולם – מה עם רכיבה על אפניים, הליכה מהירה, שחיה או טניס ? לא, אני לא עושה גם את זה אבל זו ממש לא הנקודה! חשבתם על האפשרות שבמקום לעלות במעלית לקומה השישית אני עולה במדרגות? לא, אני גם לא עושה את זה. וואו, אתם ממש נודניקים! הספורט היחידי שאני משקיע בו זה כדורסל ומאז שמכבי מפשלים גם בזה אני צופה פחות.
הרומן הלא מוצלח שלי ושל הריצה מתחיל כבר בתיכון, או שאולי בעצם כבר ביסודי. יוצא לכם לפעמים לעבור ליד בית ספר בשעות הבוקר כשהתלמידים יוצאים לסיבוב של 600 מטר. נכון שיש תמיד דבוקה של חמישה ילדים שרצים בטירוף, אחריהם עוד קבוצה משתרכת במרחקים אחידים אחד מהשני עד לילד אחד שמשתרך מאחור ואז אתם חושבים שזהו אבל פתאום אחרי דקה אתם רואים עוד איזה שלושה ילדים שעושים כאילו הם רצים. נכון שממש מאחוריהם יש מישהו שרץ מאוד מהר, אבל הוא כבר בסיבוב השני. בכל אופן אם אתם קוראים את הטור הזה לפני שלושים שנה – אני בשלושה שעושים את עצמם רצים.
בתיכון זה כבר הפך בעייתי, אני לא יודע איך זה היום, אבל בזמננו מי שלא גמר אלפיים מטר בפחות מעשר דקות לא קיבל בגרות. בשמינית כבר ממש נלחצתי מזה, הייתי מתאמן בערבים בכפר הרוא"ה (נ"ד י.ב.ע.כ.ה - קבלו גרפיטי בפרצוף שלכם) במסלול של בחינת הבגרות. אחרי חודש של אימונים חברי דודי שהיה קצת יותר עצלן מהעציץ בכניסה לפנימיה החליט שכדאי שגם הוא יתאמן פעם אחת לפני הבגרות. לא הספקתי לסיים קילומטר שכבר ראיתי את המרוקאי קל הרגליים מסיים את המסלול בלי להתאמן בשמונה וחצי דקות. חסל סדר אימונים. מאחר שהייתי פחדן, לא רציתי לסמוך על טקטיקת ה"אחרי העיקול אני אוסף אותך עם האוטו של אבא שלי ומוריד אותך חצי ק"מ אחרי" שבה דגלו כמה חבר'ה מהמחזור והעדפתי לנקוט בטכניקת הליכה – ריצה מהירה -  הליכה – ריצה מהירה – גמרנו בתשע וחצי דקות – יש בגרות – מקיאים את הנשמה.
לפני הגיוס הבנתי שככה זה לא יוכל להמשיך. למרות יכולותיי האתלטיות המפוקפקות הייתי בדרך לחי"ר ושם כבר אין הנחות. ירדתי בהפסקת צהריים מבית המדרש למגרש הכדורגל הגדול וניסיתי לשחזר את ההישג המרהיב מהתיכון – לגמור 2000 מטר. ה200 מטר הראשונים דוקא היו סבבה. כל השאר לא. אחרי ק"מ החלטתי שזה ממש לא אנושי. טוב, זה ממש טיפשי להתכונן לצבא. אם הצבא רוצה שאני ירוץ חמישה ק"מ שהוא ידאג לזה.
בסוף זה הגיע. שנת 1996 בא"ח קציעות, טירונות גבעתי. אבל אין מה לדאוג, הסבירו לי, יש הרבה שלא יודעים לרוץ. בשביל זה יש סולם מאמצים. מתחילים בסה"כ בקילומטר אחד ומגיעים לשלושה קילומטרים רק אחרי ... שבועיים. אחלה סולם. אני לא יודע איך שרדתי את הסיפור הזה, האיזור המודע במח שלי בחר למחוק את קטעי המד"סים במח שלי ולהקליט עליהם תכנית אחרת. אני רק זוכר המון בעיטות בישבן מסמל המחלקה שהיה המאסף וצעקות "ולדומירסקי, זה לא נקרא לרוץ". הגוף בסופו של דבר לומד להסתגל לכל דבר. משום מה דרך  ההתמודדות שהגוף שלי חשב שהכי תעזור לי היא להיות חייב לרוץ לשירותים בכל פעם שאני שומע את המילה מד"ס. זה עובד עד היום, בבקשה אל תנסו את זה עלי. ייאמר להגנתו שפעם אחת זה באמת עזר – עד שיצאתי מהשירותים כולם כבר היו רחוקים ק"מ מהבסיס. חבל, דוקא היה בא לי. בסופו של דבר לא הייתה ברירה, חזרתי לטקטיקה הידועה – ריצה מהירה, הליכה, בעיטה, ריצה מהירה, הליכה, בעיטה, הליכה, הליכה ,שבת.

זה יכל להיות סוף הסיפור, רק שלפני שלושה חדשים החלטתי שצריך להפסיק לפחד. מה העניין? קצת קשה? אז נרוץ לאט בהתחלה. התחלתי לרוץ מדי ערב במהירות שמתאימה לי – בפעמים הראשונות גמעתי 300 מטר ונופפתי לשלום לשכנה עם עגלת התינוק שעקפה אותי. אחרי שבוע הגדלתי את המרחק והגעתי כבר ל500 מטר. וואו, כנראה שאני יכול. בשבוע שלאחריו כבר הגעתי ל800 מטר. לא חלפו הימים והצלחתי לצלוח 1000 מטר, עוד קצת מאמץ והגעתי אפילו ל1300 מטר!!!. בנקודה הזו עצרתי רגע וחשבתי לעצמי – מה אני מנסה להוכיח? שאני יכול לרוץ 42 ק"מ? אז הוכחתי שאני יכול לרוץ 1000 מטר, הוכחתי שאני יכול להוסיף לזה עוד 300 מטר. מכאן ניתן להוכיח באינדוקציה שאני יכול גם לגמור 42 ק"מ. תודה ושבת שלום.