יום שני, 18 במאי 2015

תובנות לפסח


לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד)



ללכת מכות

אין מראה שיכול להוציא אותך יותר מדעתך מאשר לראות את יוצאי חלציך שרועים על הספה ומתקשקשים עם המכשיר הסלולרי. אם אתם מההורים שהצליחו לעמוד בפרץ ולא להרעיל את נשמתם הרכה של ילדיכם עם סלולרי חכם, אשריכם... הילדים שלכם רק בגוגל+ כל היום. הפתרון היחיד שיש להורה המודרני המעוניין לשלוח את ילדו מחוץ לבית הוא חוגים. לא מכבר חיפשתי חוג לבן שלי. הילד לא חובב כדורגל מי יודע מה וגם על חוג של כדורסל לא ממש בא לו. בסופו של דבר הצלחנו למצוא חוג שידליק אותו – חוג אמנויות לחימה. משחר ההסטוריה זו עובדה ידועה - בנים אוהבים ללכת מכות.

גם כשאנחנו היינו ילדים היינו  הולכים מכות. הכללים היו די ברורים – אפשר להפיל, לחנוק, אגרופים לכתפיים אבל לא שום דבר שעושה סימנים וכמובן שאסור אגרופים לפנים. אפילו המופרעים ביותר ידעו שהפנים מחוץ לסיפור. לא תמיד המכות היו כ"כ נחמדות, היו כמובן את המכות שבין חברים על הדשא אבל היו גם את המכות שבהפסקות. אצלי בכיתה למשל היה ילד סדיסט במיוחד, מטעמי צנעת הפרט נכנה אותו בשם הגנרי "יוסי". יוסי היה הסיוט שלי מהגן יסודי ועד לכיתה ז'. הוא היה תופס קורבן כל הפסקה והיה פשוט מתעלל בו, בדרך כלל היה ילד קבוע שהיה חוטף ממנו אבל לפעמים גם אני זכיתי לחמש דקות גן העדן שלי. הייתי חולם עליו בלילות. הייתי חולם שהוא מרביץ לי, אני קורא לאבא שלי והוא היה מרביץ גם לאבא שלי.

אפילו בכיתה ז' הייתי עדיין חוטף ממנו לפרקים. הוא כמובן היה מסובך עד מעל לראש בגלל בעיות האלימות שלו. כשכלו כבר כל הקיצים החלטתי סוף סוף לנהוג כגבר וכשחטפתי ממנו שוב, נעמדתי מולו בתנוחת קרטה מאיימת ואמרתי לו "חכה, חכה, יוסי. אני אומר אותך לרב". שטינקר, אני יודע, אבל לא היתה ברירה. לתדהמתי באותו רגע הוא ירד על ברכיו ואמר לי " 'בקשה חיים 'בקשה, אל תגיד אותי לרב, אני מסובך... יעיפו אותי מהמכינה". שמחתי לגלות את נקודת התורפה אבל התנהגות פתולוגית, כידוע, לא נפתרת בכזו קלות. כעבור כמה ימים חזר הסיפור על עצמו – חטפתי ממנו שוב וכשאיימתי לדווח על עלילותיו לרב, הוא שוב נהפך בין רגע לסמרטוט ריצפה והתחנן על חייו. אבל פעם אחת עברתי לידו, כשישב עם כמה מה"מקובלים", בלי להתבלבל הוא התחיל להחטיף לי מול כולם. כשאיימתי עליו "חכה, חכה, מחר אני הולך לרב" הכישוף פשוט לא פעל . הוא הסתכל עלי בזלזול  "תלך, תלך, נראה לך שאכפת לי?". כעבור כמה דקות, כשכולם הלכו, הוא רץ לעברי, ירד על ברכיו ואמר " 'בקשה 'בקשה אל תגיד אותי לרב, אני מתחנן...". הדפוס יכל לחזור על עצמו עד אינסוף, עד שפעם אחת תפסתי אותו ופשוט קרעתי אותו לגזרים. ההצקות מצידו נגמרו ואני גיליתי שאני לא כ"כ רע בדבר הזה. 

בישיבה התיכונית היינו הולכים מכות בכל שני וחמישי. מבחני כח שכאלה. רוב הזמן בכיף, בלי זעם אמיתי. הייתי באמת לא רע בזה. עד היום אני חושב שזה אחד מענפי הספורט היותר מהנים. בהיותנו ילדים טובים רמת גן, כמעט ולא נתקלנו במכות רעות, במכות שרוצים לפגוע בך באמת, הכל היה סוג של משחק. אבל לפעמים אלימות אמיתית היתה מבליחה לחיינו התמימים ומותירה אותנו חסרי אונים.

בשבת אחת בסניף בני עקיבא הגיעו ערסים מאחת השכונות הנחמדות של רמת גן. בלי לנקוב בשמה, נאמר רק שהיא קשורה לדיור ציבורי ומתחילה ב"רמת". החברים הנחמדים התיישבו להם בתחנת האוטובוס, שמו רגליים לכל נער או נערה שעברו לידם והפילו אותם לריצפה. והסניף רמת חן נבוך... לא יותר מעשרה ערסים התעללו בעשרות צעירים תמימים וקצת חנונים בלי שאף אחד ממאות הנוכחים בסניף העיז אפילו להעיר להם. עד שהגיע מישהו שכשהכשילו אותו הוא דווקא ניסה להחזיר להם. פוגרום כזה לא ראיתי מימיי, חיות האדם התנפלו עליו באגרופים וחבטו בו ללא רחם במשך דקות ארוכות כשכולנו עומדים משותקים מרוב פחד עד שזינק המדריך שלי, שהיה מבוגר מהם בכמה שנים וחילץ אותו כשהוא צועק עליהם . הרגשתי מושפל... הייתי מת לעשות משהו אבל לא העזתי... 

כשהיינו בשביעית הדלקנו מדורות בל"ג בעומר בשטח שהיום יש בו כביש סואן - פעם עוד היו שטחים נטושים בגוש דן. השמועות הגיעו במהירות – ערסים מרביצים לשבט "ברמה". יצאנו בריצה לכיוון המדורה שלהם. קטטה. בסרטים זה נראה נחמד, נחטיף כמה אגרופים, נחטוף כמה ונציל את אחינו הצעירים. איך שהגענו לאזור איציק חטף ללא שום הקדמה סטירה לפרצוף ששברה לו את המשקפיים. נעמדנו המומים. איציק מחה בעוז. המחאות לא התקבלו. הערס התורן התחיל לדחוף אותו וצעק עליו "מה אתה צועק?" איציק עמד על שלו באומץ וענה -  "אני לא צועק". כמו מטומטם נעמדתי מול החצוף ואמרתי לו  "מה ז"א מה הוא צועק? שברת לו את המשקפיים!". הס השתרר ברמת גן-גבעתיים. כל הערסים נפנו לכיווני. הערס התורן יהיה תמיד קטן וחלש ממך.הוא הפיתיון. הוא התחיל לדחוף אותי פעם ועוד פעם "אז אתם רוצים מכות?", "אנחנו לא רוצים מכות" השבתי בצורה לא משכנעת. כל הערסים הקיפו אותי והוא דחף אותי שוב, באיזה שלב נמאס לי מהגמד הקטן ודחפתי אותו בחזרה. מה שקרה עכשיו מתחלק לשתי גרסאות, באחת מהם הדפתי את האגרוף שהוטח בי מהצד, שלחתי בעיטה מהירה לבריון שמאחורי ולפני שמישהו הצליח להתעשת הפלתי חמישה בריונים לריצפה, בגירסה של המציאות כעבור שלוש שניות הוטח בראשי מאחור קרש בניין בעצמה אדירה. המח האנושי הוא דבר מדהים, קו האופק שבדרך כלל מונח בצורה מאוזנת התחיל ליטות לאלכסון לצד אחד ואז לצד השני. "מרתק" חשבתי ונפלתי על ברכיי בעוד אני מרגיש לחות מטרידה מתפרצת מראשי. החברים הטובים והאמיצים באו לטפל בי בעוד הערסים מביטים בי בסיפוק שוכב על הרצפה. דמעות עלו בעיניי, לרגע ניסיתי להתרומם ואז שמעתי מכיוון הערסים "הנה, הוא קם, הוא קם" .החלטתי שהאופציה היותר נכונה היא לחזור לרצפה. הלילה נגמר בתל השומר, בהורים חרדים, ובחמישה תפרים.

הלילה ההוא הפך ללילה מכונן בשבילי. הכותרת שלו בשבילי היתה "השפלה". איך לא יכולתי לפחות להכניס לאחד מהבריונים אגרוף בפנים? רק אחרי שנים הבנתי שלא אני הייתי המסכן האמיתי באותה סיטואציה. מה גורם לבחורים צעירים לרצות לפצוע כ"כ בן אדם אחר? להסתכן במאסר? לאט לאט החלום שלי על אותו הלילה שבו אני מצליח להחזיר מלחמה שתשיב את כבודי לחלום מסוג אחר – חלמתי שאני מצליח לעצור לרגע את הטירוף, להסתכל בעיניים של הבריון האומלל שמולי ומצליח לחדור את חומת האטימות, גורם לו להבין... אבל אני יודע שזה לא היה קורה, החומה כבר היתה גבוהה מדי.

אז אם אתם בצד החלש, אם אתם מפחדים וחסרי אונים מול אלימות שלוחת רסן, אל תתביישו, אתם בצד הנכון של המפה. ואם ייצא לכם פעם לפגוש מישהו שנולד למעגל האומלל הזה ולעורר בו חלום, סקרנות, שאיפות לעתיד טוב יותר, הצלתם עולם ומלואו.

טור הבא מצחיק. מבטיח.