יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

ישחקו הכרסים לפנינו

יש דברים שאתה לא שוכח, כמו לרכב על אפניים. גם כדורסל אתה אף פעם לא שוכח. זה הדבר העגול הזה שזורקים לסל. לשחק , לעומת זאת, אתה שוכח ועוד איך. אתה לא כ"כ מודע לזה שאתה שוכח את זה, אתה רואה כדור ונראה לך שיש לך את זה עדיין – אתה מכדרר קצת, רגל ציר לשמאל, מסבסב לימין, צעד וחצי לסל... וכאן מתחילה הבעיה. אחרי כמה שנים אתה זורק לסל כמו... כמו... איך אני אגיד זה בלי שהפדלח"שיות יעוטו עלי? או כן... כמו בחורה. לא שפעם הייתי מי יודע מה, אבל הייתה שם איזו תחושה, איזו רגישות מינימלית. עכשיו הכדור יוצא לכיוון הסל כמו טיל מכיפת ברזל אבל בלי הראש ביות.
אז מה קרה בכל זאת שנזכרתי בתחביב הישן?  בשלוש מילים - "ליגת בתי הכנסת" מה שנקרא "ישחקו הכרסים לפנינו". בשנים האחרונות החלה תופעת ליגת בתי הכנסת להתפשט ברחבי הארץ. יש מקומות שלוקחים את זה יותר חפיף ויש מקומות שמשקיעים, כמו אצלנו. אנחנו לא מגיעים למשחק כמו בשכונה - נשחק יהיה בסדר. קודם כל נפגשים לאימון - קצת תרגילים,  קצת קליעות. ובאמת קבענו להיפגש לאימון ראשון עשר דקות לפני משחק הפתיחה אבל אף אחד לא הגיע.
יש קהילות שאצלם זה לא צחוק. שמעתי על בית כנסת במודיעין, שקרה מקרה ובחור נחמד בשם סילבר בגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים (לא כולל הכיפה) התגייר והצטרף לקהילה שלהם בדיוק כשנפתחה הליגה. אצלנו כאמור העניינים יותר רגועים, הקמנו קבוצה קטנה וסימפטית, כדי לממן את החולצות החלטנו ללכת על הנצחה ועכשיו אנחנו נקראים "קבוצת המרכזי לעילוי נשמת משה פסטרנק". אם נעלה על הפודיום הבטחנו במקום המנון להגיד קדיש יתום.
השחקנים נבחרו בקפידה - יש לנו מישהו שיודע איך לקלוע מחוץ לקשת (הוא קרא על זה חומר באינטרנט) , יש מישהו שיודע לרוץ ויש מישהו שיודע לשמור. לי אישית הובטח מקום בחמישייה! במידה ויגיעו לאחד המשחקים רק חמישה. בכל זאת אנשים, יש לי היסטוריה מפוארת בתחום.
את הקריירה התחלתי בליגת הקטסל בקבוצת אליצור רמת גן, תחת ניהולו של לא אחר מאלי סהר (בתקופה שעוד לא היה פרשן ועוד לא היה סהר). קטסל למי שלא יודע אלו סלים נמוכים שנועדו להקל על הקטנים לזרוק לסל, לתת אשליה לגדולים כאילו הם יודעים להטביע ולתת אשליה לזקנים כאילו הם עדיין יכולים להטביע בסלים של קטסל. המאמן המפורסם שלנו, שעוד לא היה מפורסם, ניסה להנחיל לחבורת הדוסים הצעירים את יסודות הכדורסל. כשהיינו מחטיאים בלי הפסקה מקו העונשין, הוא היה תופס את הכדור, קורא לכולם ומדגים את יסודות הזריקה הנכונה. כשכולם היו מתחילים לצחוק אחרי שהיה מחטיא חמש זריקות ברציפות, הוא היה מתעצבן וצועק "זה לא משנה, אני מסביר לכם את הטכניקה".
ללמד ילדים לקלוע זה אפשרי, גם לכדרר וגם לעשות צעד וחצי. משום מה הדבר שהכי קשה ללמד ילדים זה למסור. כשאתה מבוגר ואתה יודע שאתה מעפן תמיד תעדיף מסירה על פני זריקת בלוק טיפשי לכיוון הקרש, כשאתה ילד תמיד תעדיף לזרוק לסל. כולם רוצים לזרוק לסל. כולם מתעצבנים כשמישהו אחר זורק לסל במקומם, לא משנה אם הוא קולע - תמיד יהיה מישהו שיצעק עליו "הייתי חופשי שעה מתחת לסל". לכן, במשחק מול גבעתיים, כשהצלחתי לכדרר ולראות את כל שחקני ההגנה חולפים על פני והגעתי לעמדה טובה מתחת לסל, לא התרגשתי לשמוע את חבריי לקבוצה צועקים לי "חיים, לא!!! אל תזרוק!", אני ידעתי שזו ההזדמנות שלי ובקליעה מרשימה עם הקרש הכדור צלל פנימה לתוך הסל. זה לא עזר לעניין הפירגון מהחברים, "טמבל!" שמעתי מאחוריי.
הסקתי 2 מסקנות באותו רגע :
א. ילדים לא יודעים לפרגן.
ב. זה היה הסל של הקבוצה שלנו.
העלבון הזה היה יכול ללוות אותי לשארית חיי אבל למזלי כעבור חמש דקות טל בידרמן מהקבוצה שלנו בצעד וחצי מרהיב קלע עוד שתי נקודות לסל שלנו.
חוץ מהזוטות הללו הגענו להישגים מרשימים. במשחק מול קבוצת הקטסל של מכבי תל אביב הייתם מצפים שנובס 100:02, אבל אנחנו הפתענו את כולם בתוצאה 70:20 (כל מי שצוחק עכשיו לא היה בקבוצת אליצור כלשהי בילדותו). גם באוטובוס בנסיעה חזור מהמשחק אלי אמר לנו שנגד מכבי תל אביב זו תוצאה לא רעה בכלל ואנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו. בשיא שלנו הגענו למקום 16 מתוך 17 קבוצות וזה אומר רבותיי שהייתה קבוצה יותר גרועה מאיתנו. לא הישג של מה בכך. אני מניח שהיא גם הייתה אליצור כלשהי.
בקיצור, אחרי עבר ספורטיבי כה מפואר ואחרי שהודעתי שאם אני לא מצורף לקבוצה אני מפסיק את הוראת הקבע שלי לבית הכנסת היה ברור שמקומי מובטח בקבוצה. מסתבר שדברים לא משתנים בהרבה  - אני עדיין קולע נורא, אני לא באמת יורד להגנה ובהתקפות מתפרצות אני נשאר ברתק. מצד שני יש דברים שבהם אתה משתפר עם השנים – למשל, הרבה יותר קשה להזיז אותי כשאני עושה חסימה או מתנחל מתחת לסל ולפעמים קורה הבלתי ייאמן והכדור מחליט להיכנס לטבעת. אני גם פחות מתבלבל כבר בצד של המגרש, תבונה שבאה עם הגיל כנראה.

יום שני, 18 במאי 2015

תובנות לפסח


לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד)



ללכת מכות

אין מראה שיכול להוציא אותך יותר מדעתך מאשר לראות את יוצאי חלציך שרועים על הספה ומתקשקשים עם המכשיר הסלולרי. אם אתם מההורים שהצליחו לעמוד בפרץ ולא להרעיל את נשמתם הרכה של ילדיכם עם סלולרי חכם, אשריכם... הילדים שלכם רק בגוגל+ כל היום. הפתרון היחיד שיש להורה המודרני המעוניין לשלוח את ילדו מחוץ לבית הוא חוגים. לא מכבר חיפשתי חוג לבן שלי. הילד לא חובב כדורגל מי יודע מה וגם על חוג של כדורסל לא ממש בא לו. בסופו של דבר הצלחנו למצוא חוג שידליק אותו – חוג אמנויות לחימה. משחר ההסטוריה זו עובדה ידועה - בנים אוהבים ללכת מכות.

גם כשאנחנו היינו ילדים היינו  הולכים מכות. הכללים היו די ברורים – אפשר להפיל, לחנוק, אגרופים לכתפיים אבל לא שום דבר שעושה סימנים וכמובן שאסור אגרופים לפנים. אפילו המופרעים ביותר ידעו שהפנים מחוץ לסיפור. לא תמיד המכות היו כ"כ נחמדות, היו כמובן את המכות שבין חברים על הדשא אבל היו גם את המכות שבהפסקות. אצלי בכיתה למשל היה ילד סדיסט במיוחד, מטעמי צנעת הפרט נכנה אותו בשם הגנרי "יוסי". יוסי היה הסיוט שלי מהגן יסודי ועד לכיתה ז'. הוא היה תופס קורבן כל הפסקה והיה פשוט מתעלל בו, בדרך כלל היה ילד קבוע שהיה חוטף ממנו אבל לפעמים גם אני זכיתי לחמש דקות גן העדן שלי. הייתי חולם עליו בלילות. הייתי חולם שהוא מרביץ לי, אני קורא לאבא שלי והוא היה מרביץ גם לאבא שלי.

אפילו בכיתה ז' הייתי עדיין חוטף ממנו לפרקים. הוא כמובן היה מסובך עד מעל לראש בגלל בעיות האלימות שלו. כשכלו כבר כל הקיצים החלטתי סוף סוף לנהוג כגבר וכשחטפתי ממנו שוב, נעמדתי מולו בתנוחת קרטה מאיימת ואמרתי לו "חכה, חכה, יוסי. אני אומר אותך לרב". שטינקר, אני יודע, אבל לא היתה ברירה. לתדהמתי באותו רגע הוא ירד על ברכיו ואמר לי " 'בקשה חיים 'בקשה, אל תגיד אותי לרב, אני מסובך... יעיפו אותי מהמכינה". שמחתי לגלות את נקודת התורפה אבל התנהגות פתולוגית, כידוע, לא נפתרת בכזו קלות. כעבור כמה ימים חזר הסיפור על עצמו – חטפתי ממנו שוב וכשאיימתי לדווח על עלילותיו לרב, הוא שוב נהפך בין רגע לסמרטוט ריצפה והתחנן על חייו. אבל פעם אחת עברתי לידו, כשישב עם כמה מה"מקובלים", בלי להתבלבל הוא התחיל להחטיף לי מול כולם. כשאיימתי עליו "חכה, חכה, מחר אני הולך לרב" הכישוף פשוט לא פעל . הוא הסתכל עלי בזלזול  "תלך, תלך, נראה לך שאכפת לי?". כעבור כמה דקות, כשכולם הלכו, הוא רץ לעברי, ירד על ברכיו ואמר " 'בקשה 'בקשה אל תגיד אותי לרב, אני מתחנן...". הדפוס יכל לחזור על עצמו עד אינסוף, עד שפעם אחת תפסתי אותו ופשוט קרעתי אותו לגזרים. ההצקות מצידו נגמרו ואני גיליתי שאני לא כ"כ רע בדבר הזה. 

בישיבה התיכונית היינו הולכים מכות בכל שני וחמישי. מבחני כח שכאלה. רוב הזמן בכיף, בלי זעם אמיתי. הייתי באמת לא רע בזה. עד היום אני חושב שזה אחד מענפי הספורט היותר מהנים. בהיותנו ילדים טובים רמת גן, כמעט ולא נתקלנו במכות רעות, במכות שרוצים לפגוע בך באמת, הכל היה סוג של משחק. אבל לפעמים אלימות אמיתית היתה מבליחה לחיינו התמימים ומותירה אותנו חסרי אונים.

בשבת אחת בסניף בני עקיבא הגיעו ערסים מאחת השכונות הנחמדות של רמת גן. בלי לנקוב בשמה, נאמר רק שהיא קשורה לדיור ציבורי ומתחילה ב"רמת". החברים הנחמדים התיישבו להם בתחנת האוטובוס, שמו רגליים לכל נער או נערה שעברו לידם והפילו אותם לריצפה. והסניף רמת חן נבוך... לא יותר מעשרה ערסים התעללו בעשרות צעירים תמימים וקצת חנונים בלי שאף אחד ממאות הנוכחים בסניף העיז אפילו להעיר להם. עד שהגיע מישהו שכשהכשילו אותו הוא דווקא ניסה להחזיר להם. פוגרום כזה לא ראיתי מימיי, חיות האדם התנפלו עליו באגרופים וחבטו בו ללא רחם במשך דקות ארוכות כשכולנו עומדים משותקים מרוב פחד עד שזינק המדריך שלי, שהיה מבוגר מהם בכמה שנים וחילץ אותו כשהוא צועק עליהם . הרגשתי מושפל... הייתי מת לעשות משהו אבל לא העזתי... 

כשהיינו בשביעית הדלקנו מדורות בל"ג בעומר בשטח שהיום יש בו כביש סואן - פעם עוד היו שטחים נטושים בגוש דן. השמועות הגיעו במהירות – ערסים מרביצים לשבט "ברמה". יצאנו בריצה לכיוון המדורה שלהם. קטטה. בסרטים זה נראה נחמד, נחטיף כמה אגרופים, נחטוף כמה ונציל את אחינו הצעירים. איך שהגענו לאזור איציק חטף ללא שום הקדמה סטירה לפרצוף ששברה לו את המשקפיים. נעמדנו המומים. איציק מחה בעוז. המחאות לא התקבלו. הערס התורן התחיל לדחוף אותו וצעק עליו "מה אתה צועק?" איציק עמד על שלו באומץ וענה -  "אני לא צועק". כמו מטומטם נעמדתי מול החצוף ואמרתי לו  "מה ז"א מה הוא צועק? שברת לו את המשקפיים!". הס השתרר ברמת גן-גבעתיים. כל הערסים נפנו לכיווני. הערס התורן יהיה תמיד קטן וחלש ממך.הוא הפיתיון. הוא התחיל לדחוף אותי פעם ועוד פעם "אז אתם רוצים מכות?", "אנחנו לא רוצים מכות" השבתי בצורה לא משכנעת. כל הערסים הקיפו אותי והוא דחף אותי שוב, באיזה שלב נמאס לי מהגמד הקטן ודחפתי אותו בחזרה. מה שקרה עכשיו מתחלק לשתי גרסאות, באחת מהם הדפתי את האגרוף שהוטח בי מהצד, שלחתי בעיטה מהירה לבריון שמאחורי ולפני שמישהו הצליח להתעשת הפלתי חמישה בריונים לריצפה, בגירסה של המציאות כעבור שלוש שניות הוטח בראשי מאחור קרש בניין בעצמה אדירה. המח האנושי הוא דבר מדהים, קו האופק שבדרך כלל מונח בצורה מאוזנת התחיל ליטות לאלכסון לצד אחד ואז לצד השני. "מרתק" חשבתי ונפלתי על ברכיי בעוד אני מרגיש לחות מטרידה מתפרצת מראשי. החברים הטובים והאמיצים באו לטפל בי בעוד הערסים מביטים בי בסיפוק שוכב על הרצפה. דמעות עלו בעיניי, לרגע ניסיתי להתרומם ואז שמעתי מכיוון הערסים "הנה, הוא קם, הוא קם" .החלטתי שהאופציה היותר נכונה היא לחזור לרצפה. הלילה נגמר בתל השומר, בהורים חרדים, ובחמישה תפרים.

הלילה ההוא הפך ללילה מכונן בשבילי. הכותרת שלו בשבילי היתה "השפלה". איך לא יכולתי לפחות להכניס לאחד מהבריונים אגרוף בפנים? רק אחרי שנים הבנתי שלא אני הייתי המסכן האמיתי באותה סיטואציה. מה גורם לבחורים צעירים לרצות לפצוע כ"כ בן אדם אחר? להסתכן במאסר? לאט לאט החלום שלי על אותו הלילה שבו אני מצליח להחזיר מלחמה שתשיב את כבודי לחלום מסוג אחר – חלמתי שאני מצליח לעצור לרגע את הטירוף, להסתכל בעיניים של הבריון האומלל שמולי ומצליח לחדור את חומת האטימות, גורם לו להבין... אבל אני יודע שזה לא היה קורה, החומה כבר היתה גבוהה מדי.

אז אם אתם בצד החלש, אם אתם מפחדים וחסרי אונים מול אלימות שלוחת רסן, אל תתביישו, אתם בצד הנכון של המפה. ואם ייצא לכם פעם לפגוש מישהו שנולד למעגל האומלל הזה ולעורר בו חלום, סקרנות, שאיפות לעתיד טוב יותר, הצלתם עולם ומלואו.

טור הבא מצחיק. מבטיח.