זהו טור לחרמון

כפי שאתם יודעים יש לנו בארץ הכל. רוצים קצת שמש באמצע החורף? כמה שעות ואתם באילת. בא לכם קצת מדבר? שעה וחצי ואתם במדבר יהודה. רוצים לטבול בנהרות ארצנו? רדו לירדן ותורידו את המשקפיים. רוצים שלג? סעו לחרמון... כלומר בשנים אי זוגיות בשבוע שחל בו. דוגרי, מה היינו עושים אם לא שיחררנו את החרמון במלחמת ששת הימים ? לא הרבה יודעים אבל כשמוטה גור טבע את המשפט האלמותי "הר הבית בידינו" הוא הוסיף ואמר "ביום טוב רואים מכאן את החרמון". פתאום אנחנו כבר לא רק מיישבים את המדבר אלא יש לנו איזה שיק אירופאי קטן. לשוויץ היינו לאוורסט דמינו. הישראלים שיפשפו עיניהם בתימהון בחורף 67 אל מול החומר הלבן והקר היורד לו בגבולה הצפוני של המדינה, הם לא המתינו אף רגע אחד והקימו במקום אתר סקי בשביל שבוע בשנה (בתחשיב מהיר גילו היזמים שיחזירו את ההשקעה די בקלות בשבוע שהאתר פתוח בו אם ייגבו 5000 שקל כניסה), אפי' הקמנו  יחידה של אלפיניסטים! כשהדיוויזיות הסוריות ישעטו לעברנו ממרומי החרמון הם לא יבינו מאיפה נפלו עליהם עשרת החיילים, המאומנים היטב למשך יומיים בשנה, הגולשים לעברם כנמרים סיביריים מיומנים.

השנה ברוך ה' זכינו לא רק לגשם אלא גם לשלג בחרמון שכמותו לא זוכרים זקני מג'דל שמס. עם ישראל כאמור לא יכל להישאר אדיש, כל רכבי הליסינג הועמדו הכן, הילדים קיבלו חופש והיי צפונה לחרמון. משפחת ולדומירסקי אמנם לא יודעת לעשות סקי (משחק מילים לפניך. נא לא לפספס) אך גם היא לא נשארה אדישה לפתיתים הציוניים שנחתו עלינו, מיד החלנו לפשפש בבוידעם (פעם ידעו לבנות בתים) והורדנו את הציוד החורפי – כפפות, כובעי גרב, צעיפים... בקיצור ציוד המיועד אך ורק לנסיעות לחרמון / מילואים (אני אלפיניסט), הרי בישראל בימים קרים במיוחד אתה לובש סוודר ואם אתה ממש רוצה להשתולל מעיל פליז.

ידענו כאמור כי עם ישראל לא נשאר אדיש לשלג ואני לא נשאר אדיש לעם ישראל במיוחד אם אני תקוע מאחוריו על הכביש. ראשית חכמה החלטתי לצאת חרמונה ביום ראשון אחרי שכל אחינו החילונים התבזבזו כבר על שישי שבת, מה שהתגלה להם כרעיון לא ממש מוצלח בשבע השעות שהיו תקועים בפקקים ויתגלה להם כרעיון עוד פחות מוצלח בעולם הבא. דבר שני קבענו לצאת בחמש בבוקר. כדי שהילדים לא יהיו שפוכים לגמרי בבוקר הכנתי אותם מראש בערב "ילדים, מחר אנחנו קמים בחמש בבוקר, כולם ישנים מוקדם", הרעיון התגלה כגאוני בעולם שבו משמעות המילה "גאוני" היא "דבילי לחלוטין וחסר תועלת", מסתבר שהרעיון לקום בחמש בבוקר כ"כ הקסים את הילדים שהם שכבו עם עיניים פקוחות במיטה עד שתיים בלילה ומאז קמו בכל שעה עגולה כדי לשאול אותי אם כבר חמש בבוקר.

בקיצור בחמש גררנו את עצמנו לרכב, טוב נו אני גררתי... הילדים היו ערים כבר מארבע. מאחר שאשתי קיבלה פטור מהנסיעה וכן הקטנטונת שלנו, החלטתי שנסיעה של ארבע שעות עם שלושה ילדים היא לא מספיק מאתגרת, ע"כ הזמנתי את בן דודי עם ילדיו להצטרף אלינו לרכב. אין דבר יותר מהנה מלנסוע עם חמישה ילדים ברכב אחד למשך ארבע שעות אולי חוץ מלדפוק את הראש חזק בתוך קיר. כל הדרך ניהלנו עם הילדים שיחות בוגרות ומהנות "אני רוצה לשבת מאחורה, למה הוא יושב מאחורה?" , "למה הוא קיבל ואני לא?", "תגיד לה שתפסיק לבעוט בי". התמודדנו בצורה בוגרת ואחראית עם הסיטואציה ועצרנו בתחנת דלק כדי לצייד את הילדים בסוכריות בכמות שיכלה להספיק לדוד סוכריות בבית הכנסת הגדול בירושלים למשך כמה חודשים.

שמחנו לפחות על הרעיון המוצלח לצאת עוד לפני הפקקים. הכנסנו ל WAZE יעד 'אתר החרמון' והוא ענה לנו "עזבו לא כדאי לכם". התעלמנו והמשכנו הלאה. התנועה הייתה עוד סבירה עד שהגענו לכפר החביב מג'דל שמס. (בהזדמנות הזו אני רוצה לפנות לתושבי מג'דל שמס הנחמדים, לגבי ההצהרות שלכם על כך שהייתם רוצים להיות תחת שלטון סוריה - אתם עוד סגורים על זה?) מיד לאחר שעברנו את הכפר נתגלה לנו שוב מה עונשו של הכופר ב WAZE, כידוע נבואת פורענות מהWAZE  אינה חוזרת ואם הוא אומר שאת השלושה ק"מ הבאים תעבור בשעתיים אז זה מה שיקרה, שכן לאתר הסקי הרשמי של ישראל מוביל כביש חד נתיבי נטול שוליים, שאכן תוכנן היטב כדי לעמוד בעומסים, אבל של התנועה בקיץ (כלומר רכב בשבוע).

סופסוף הגענו לחניון והתחלנו לעטוף את הילדים בעשרים שכבות. אמנם אשתי ציידה אותי בקרם שיזוף וביקשה שאמרח את כולם מאחר שתמיד נשרפים בחרמון, אולם לאור הקור העז החלטתי שזה ממש מגוחך לשים קרם הגנה מהשמש. "נראה לי שצריך קרם הגנה יותר חזק" אמרתי לאחר מכן לאשתי כשחזרנו הביתה עם פרצוף בצבע איזור מסוים של הבבון. בקיצור, מכוסים ועטופים נכנסנו להיכל התהילה של השלג הישראלי. מאחר שהגענו די מוקדם, חיכינו בקושי שעתיים לתורנו ברכבל המוביל לחלקו העליון של האתר. עזבו אתכם מרכבת שדים בלונה פרק אם אתם באמת רוצים לחוות פחד מוות זה המקום בשבילכם. מיד כשסיימנו את התור הארוך נדחפנו ללא שום הכנה אל הרמפה לעברה הגיע במהירות ספסל הרכבל, שילחתי את 2 הילדים הגדולים לבדם (מעיין את בת 10, מעגלים למעלה) תוך שאני קורא אחריהם בדמעות "אני אוהב אתכם וסליחה על הכל" ואז נדחפתי גם אני עם בני בן ה5 על הספסל הבא שכלל לא טורח לעצור, תוך שהוא מועיל בטובו לסגור עלינו מעקה במרחק חצי מטר לפני שהוא מתרומם מעל התהומות המושלגים. מיד כשנחתנו למעלה רציתי לברך ברכת הגומל אבל החלטתי לשמור אותה לדרך חזור.

בחלקו העליון של החרמון יש המון אטרקציות, ראשית יש את משחק ה "שבור את הראש בדרך למזחלות" - בשביל צר ומחליק, שלא חשבו לשים בו מעקה או משהו בסגנון,  פסענו בצעדי פינגווין כדי לא להחליק אחורה. רציתי קצת להלהיב את הילדים המפוחדים אז הדגמתי להם איך אני בועט בכדור שלג, בהשפעת כוחות פיזיקליים בסיסיים מצאתי את עצמי עושה חצי סלטה ונופל על הראש לצהלתם של הילדים. בשביל זה אני כאן.  בהמשך שכרנו מזחלות. המשחק הוא פשוט והוא מעין באולינג אנושי, הילד עולה על המזחלת ומתחיל להחליק במדרון התלול ללא שום יכולת כיוון תוך שהוא מפיל כמה שיותר אנשים בדרך. רואי הצטיין במשחק כבר מהגלישה הראשונה וזכה ב strike אחרי שהעיף שני ילדים ומבוגר.

בדרך לעוד strike מוצלח

 ובכן, רבותיי, סיכומו של דבר – אני את הוי שלי סימנתי. היינו, גלשנו, אפי' ניסינו לבנות איש שלג, אבל גילינו שהשלג הוא גם קר, מסתבר, וגם חסר כל יכולות עיצוב. אנחנו את השלג ביקרנו. אם הוא רוצה להיפגש בשנה הבאה תורו לבוא לירושלים...

במטוס סילון - חלק ב' (מתוך עולם קטן)

תקציר הפרקים הקודמים – בפרק הקודם סיפרתי על קורותיי בשדה התעופה ובבטן המטוס. היה מצחיק בטירוף. חבל שהפסדתם. בסופו של הפרק אפי' השתרבבה פיסקה ששמרתי לי כטיוטה לפרק הזה, ככה שאם היה נראה לכם שהסוף קצת מוזר, גם לי הוא היה נראה ככה. אל דאגה הפיסקה חזרה למקומה הטבעי והיא תכה בכם בהמשך.

בהרצאה הקודמת שוחחנו יחד על האלטרנטיבות השונות להעברת הזמן בטיסה. כאמור אחת האופציות המועדפות היא צפיה בסרטים ללא תרגום אך משום מה חברת התעופה מעדיפה לקטוע אף את התענוג הזה באיבו. חמש דקות לאחר תחילת הסרט קופא המסך ומתחיל סרטון ההדרכה. ובכן, ראשית חשוב מאוד לחגור. במקרה של תאונה בין שני מטוסים למשל מי שלא חגור ימות מיד ולא יזכה להתרסק באדמה מגובה 10,000 ק"מ. סתם, סתם, אני פסימי מדי. מסתבר שזה ממש לא נורא אם שני המנועים של המטוס שבקו חיים והמטוס מתחיל לצלול לעבר האוקיינוס. גם אני חשבתי שזה מקרה די אבוד אבל מהסרט למדתי שיש המון מה לעשות! קודם כל מסכת החמצן תרד אליך באופן אבטומטי (גם אם השקית מתחתיה נראית כלא מתנפחת זה בסדר), אתה חגור ככה שאין לך מה לדאוג מההתרסקות במים ומתחת למושב שלך תמצא חגורת הצלה בצבעים אופנתיים המתנפחת במשיכת מיתר. לא יודע מה איתכם לי זה נשמע כיף. דלתות המטוס ,שנלקחו היישר מסדרת הרובוטריקים, לאחר שהפכו למגלשות חמד הופכות פשוט לסירות. וכמעט שכחתי – חשוב מאוד שתוודאו איפה יציאות החירום. ואת זה שמעתי פעם בעברית ,פעם באנגלית ופעם בגרמנית. בכלל משהו כאן לא נשמע נכון, אם זאת הייתה ספינה אז זה היה הגיוני- חגורות הצלה ודלתות שהופכות לסירות אבל חבר'ה זה מטוס... לא עדיף לחלק מצנחים או משהו. בקיצור, במקום 20 דקות של סרט איכותי, הייתי צריך לשמוע 20 דקות של בלבול מח, שמלמדות אותי מה לעשות במקרה הלא סביר בעליל ששרדתי את ההתרסקות ונשאר לי רק לדאוג איך לא לטבוע. כן, כן, אני מכיר את המקרה של הטייס שהנחית ג'מבו בנחיתת חירום באמצע נהר הדסון. גם כן... טייס פוקסיונר שהורס פאנץ' ליינים.

חצי שעה לפני הנחיתה נגמר הכיף. צריך להתחיל להתכונן לסיוט של הכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והטרטורים הבלתי נגמרים. במסך הטלויזיה שוב כיבו את הסרט כדי להסביר לי באנגלית מהירה וחסרת רחמים על טופס I-94 לבן, או צהוב במידה ואתה came for united states with a bli and blablabla וטופס מכס אם הבאתי מתנות לדודים ומי אני בכלל, ואיפה הוצאתי דרכון ואיפה אשהה בארצות הברית ומה הטלפון של המלון בארצות הברית והבאתי אוכל ואיזה אוכל וכו' וכו' כמובן שאף אחד לא טורח להביא גם עט למלא את כל הטפסים, בונים על זה שאתה מישראל אז אין לך בעיה לבקש מאמריקאים דברים. אבל הכיף רק מתחיל - מהמטוס אתה עובר עם הטפסים היישר לביקורת הדרכונים. תיקון – לתור של ביקורת הדרכונים. התור מתקדם בעצלתיים כבר יותר משעה. האמריקאים מומחים בבניית תורים. הם לא יודעים כיצד לקצר אותו חלילה, הם פשוט יודעים לסדר אותו. כל תור של ק"מ הם באורח פלא הופכים לנחש מתפתל באורך של 10 מטר. בשעה טובה הגעתי לביקורת הדרכונים, מולי יושב בחור בגוונים כהים (כל מילה המתארת את צבע  עורו בצורה יותר קצרה ופשוטה הוצאה מחוץ לחוק ואינה פוליטיקלי קורקט) השואל אותי "למה באת?", "עסקים", "איזה עסקים?", "ביקור אצל לקוח, אני עובד של HP" אני שולח אליו מבט רב משמעות (חברה אמריקאית אח שלי, אני בכלל משלכם, סתם תקעו אותי בישראל...), "יש לך הוכחה שאתה בא ללקוח?", בטח, יש לי שני עדים בתיק, "הוכחה?" אני שואל בנימוס "אני יכול להוציא את הלפטופ ולהראות לך את המייל ממנו", האפרו-בחור מסתכל אלי במבט מזרה אימה "אתה לא יודע שאסור כאן אמצעים אלקטרוניים?", ברור, זה יכול לשרוף לך את המעגלים האלקטרוניים במח, רובוט מטומטם. אני בן 35 עם אישה וארבעה ילדים שהשארתי בארץ וכל מה שאני רוצה זה להיכנס לארץ הפרנואידית שלך כדי לעמוד עם עגלה ולמכור קרמים (הבטחתי לכם את המשפט מהטור שעבר). בסוף הוא נשבר, לא לפני שהוא התריע בפניי שהוא רשם זאת במחשב ובפעם הבאה שאבוא בלי hardcopy המוכיח את מטרת ביקורי לא אראה את הארץ המובטחת. בסדר, בסדר, אני מקווה שזה לא נרשם לי גם בתיק האישי.

מאחר ואני א) אזרח שומר חוק, ב) חושש מחילול ה', ג) לא רוצה לחטוף קנס של 200$, הצהרתי בטופס כי אכן הבאתי אוכל לארצות הברית. העונש לא איחר לבוא. לאחר שאספתי את המזוודה ובאתי לעבור את הביקורת הבאה בתור הופניתי אחר כבוד (למרות שהמילה כבוד לא כ"כ שייכת לסיטואציה) ע"י ציפורה לביקורת ביולוגית, בעצם אני לא בטוח שזה השם - איך קוראים לתהליך שבו מפרקים לך את האמא של המזוודה כמה בחורים עם כפפות וזורקים הצידה את כל האוכל שלך ? בכל אופן, נקניק הקוניאק היקר שלי נזרק לפח, ע"מ שלא אבצע חלילה פיגוע קולינארי בארצות הברית. את המנות החמות עוד הצלחתי איכשהו להשאיר. שטויות, נסתדר שבוע בלי בשר, אמרתי לעצמי, אבל בכל זאת חגגתי במלון שגיליתי שהטמבל פיספס את הקבנוס.

במטוס סילון לארצות הברית

אמרו לי שאחרי כזאת הפסקה אי אפשר סתם לחזור לכתוב טור בלי להגיד כמה מילים על זה שלא כתבתי כ"כ הרבה זמן. ובכן נראה לי שהקדשנו לעניין כמה מילים, קדימה לעבודה.

• השבוע הגשמתי את החלום הישראלי שוב – טסתי מטעם העבודה לארצות הברית. אמנם ודאי הזדמן לכם לשמוע קיטורים מעולם ההיי-טק המפרך "אין לי כח שולחים אותי שוב ללוס אנג'לס לשבועיים" , ובכן ליבי, ליבי. שמענו עליכם. אין מה לעשות הישראלים אוהבים לטוס והישראלים כמובן אוהבים לקבל דברים בחינם, כך שטיסה מטעם העבודה היא היא מימושו של החזון הציוני.מה שמדהים הוא הפער בין פנטזיית הטיסה ובין החוויה המפוקפקת של להיות תקוע מעל 12 שעות באוטובוס מעופף צפוף כמו הרכבת לבאר שבע ביום ראשון אבל על כך בהמשך...בכל אופן במוצאי שבת נפרדתי מהאישה והילדים. כמובן שהפרידה היתה מרגשת ועמוסת דמעות. לילדים היה קשה לדמיין איך שבוע שלם הם יושבים ומחכים למתנות והאישה כמובן ריחמה עלי - על קשיי הטיסה שיהיו לי והגעגועים הביתה בעוד היא תישאר בשמחה ובנחת להיות אם חד הורית למשך שבוע לארבעה ילדים.

•    בבואך לשדה התעופה עליך להרוג כל טיפת ספונטניות והומור ולהפוך לפוץ חסר חיים למרות שהסיטואציה לפעמים כ"כ דורשת התייחסות משעשעת. הריטואל הרציני עד כאב של השאלות "ארזת בעצמך? נתנו לך משהו להעביר?" מדכא כל טיפת יצירתיות. חבר'ה תגוונו, תפתיעו קצת. המחבלים למדו את השאלות האלו בע"פ כבר. תבואו פתאום בהפתעה מאחורה "באת לפוצץ את המטוס, נכון? איפה החבאת את הסכין אה? אתה חושב שאנחנו לא יודעים?!". אבל שוב, את הבדיחות תשאיר בבית! "כן ארזתי בעצמי. לא,לא, נתנו לי משהו להעביר... כלומר חוץ מאיזו שקית עם אבקה לבנה... סתם סתם" -  "אדוני, תתלווה אלי בבקשה". לא יודע, בארץ זה לא נשמע משכנע, בארה"ב זה נשמע הרבה יותר טוב, מהסרטים כזה - "sir, please step aside, עברת על חוק פדרלי".

•         אחרי שעברתי את כל הכיף הזה, הגעתי לארץ המובטחת. הארץ שממנה גורש האדם הראשון והיהודים מתפללים ועורגים אליה תמיד – ה גואט כרקק או בגירסה שאחרי האלט-שיפט - ה duty free. אם במקרה נשאר אזרח במדינה שעוד לא מודע לעובדה הבסיסית הזו, גזור ושמור – ה duty free הוא בלוף אחד גדול! האלקטרוניקה יקרה, הבגדים שחיטה, בסטימצקי אפי' לא מכבדים את הכרטיס חבר. יש רק שלושה מוצרים שקונים ב duty -  ליקרים, ליקרים וליקרים. למרות שהאלכוהול שאתה צורך באופן אישי מסתכם בתירוש, לא ייתכן שתעבור עליך טיסה בלי שאחד מחבריך או ממשפחתך יבקש ממך איזה ליקר נחמד. במו עיני ראיתי אנשים שמתכננים את הטיסה הבאה שלהם לחו"ל לפי מלאי הליקרים בארון, מסתבר שמדינת ישראל היא מדינת אלכוהולסיטים אנונימים קמצנים.

•    ביקשתי במפורש מסוכנת הנסיעות מקום ליד החלון. נראה לי שאני הנוסע היחיד בעולם שמבקש מקום ליד החלון כדי לתפוס מבט על העולם מלמעלה. אני כמובן לא היחיד שרוצה מקום ליד החלון, כמעט כולם רוצים. כדי שיוכלו לישון. האנושות פינטזה אלפי שנים על החוויה של טיסה, לראות את העולם מלמעלה, להרגיש כמו ציפור ואז כשהגיע הרגע היא ביקשה מקום ליד החלון כדי שתוכל לישון. בכל אופן לא קיבלתי. את החלון. גם לא קיבלתי את המעבר- מה יכול להיות יותר כיף מלהיות תקוע באוטובוס מעופף בין שני אנשים במאבק תמידי על משענת המרפק, למשך 12 שעות. אז יש סרטים, ביג דיל! אתה צריך לטוס לצד השני של העולם כדי לראות סרט ללא תרגום על מסך 9 אינץ' באזניות של מטוס. אגב אזניות של מטוס, טיפ קטן לחברות התעופה השונות – המציאו חיבור בודד לאזניות סטריאו, לא צריך חיבור שונה לכל אוזן. הטכנולוגיה קיימת, חפשו ב deal extreme.

• אז מה עושים 12 שעות במטוס? בגדול – קצת סרטים, אוכלים, ישנים. נתחיל בשינה – תעשו ניסוי מעניין בבית, לילה אחד - במקום לישון על המיטה פשוט תישנו בישיבה על הכיסא, מה הבעיה ?! אתם יכולים אפי' ליד החלון. אז איך לעזעאל אני אמור לעשות את זה במטוס? טוב, אז לחצתי על הכפתור כדי לקחת את הכיסא אחורה (דבר שנראה די הגיוני עד שהבחור שלפני ביצע את אותה פעולה ואז גיליתי כמה אכזרי הייתי כלפי הבחור שמאחורי), השענתי את הראש אחורה, כדי לגלות שהוא לא באמת נשען אחורה כי אני יושב. למזלי הצטיידתי מבעוד מועד בכרית מתנפחת. ניפחתי אותה בשמחה, השענתי את הראש אחורה בתוך הכרית המתנפחת... הוא עדיין לא נשען. אני לא אומר שהכרית לא עוזרת, אני מניח שיש מצבים שהיא מאוד עוזרת, אם נתפס לך הצוואר למשל. כך או כך איכשהו נרדמתי לכמה שעות. הבעיה היא שעד שכבר נכנסתי לשינה עמוקה הגיעה העגלה עם האוכל “did you order kosher food, sir?" ועוד איך Kosher, על המנה הכשרה במטוס תמצאו הכשרים וחותמות שנטורי קרתא רפורמים לידם. ובכן פתחתי את המגש של האוכל שבגב המושב שלפני כדי לצמצם את המרווח של ה10 ס"מ שהיה לי לפני כן לחמישה ננו-מטר. על המגש בעל ה30 ס"מ המכובדים הנחתי צלחת, לחמניה, ממרחים, מנה חמה, קינוח, שתיה, סכו"ם. כעבור חצי דקה נפל לי הסכין. עוד לא פותחה שום טכניקה המאפשרת לך להרים במצב הזה משהו מהריצפה. כעבור דקה נפלה לי גם הלחמניה. אחרי שאתה גומר את האוכל אתה מרגיש משותק .זו לא השפעה של האוכל אלא של העובדה שרק בעוד רבע שעה יבואו עם עגלת הפינוי ועד אז אתה נשאר עם מגש פתוח מלא זבל

חפש את החברים שלך

לפני כחודש אשתי תפסה אותי "אתה חייב לחשוב על תחפושת לילדים", "סגור!"" השבתי לה "השבוע אני חושב על זה", "זה מה שאמרתי לי בשבוע שעבר" אמרה האשה בתסכול, "ומאיפה את יודעת שלא חשבתי על זה?" התגוננתי "אפילו כרגע כשפנית אלי בדיוק חשבתי על זה. חוץ מזה הודיעו עכשיו בחדשות שהחליטו לעבר את אדר, אז יש עוד חודש וחצי" הרגעתי אותה. "אתה צודק!" ענתה האישה בהיסטריה "רק חודש וחצי, אין סיכוי שנשארו עוד תחפושות בחנויות".

כדי להרגיע את הלחץ בבית ולמרות שיש עוד המון זמן, הלכנו על נשינו וטפנו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות שכדי להימנע מפרסומת סמויה נכנה אותה בשם הדמיוני "צעצועים זה הם". איזה מקום חלומי אה? מדפים מלאי צעצועים מכל המינים ומכל המחירים. גן העדן של הילדים. אז זהו שלא! זוהי ממלכת הילדים המתוסכלים, אולם גדול המלא בצרחות "אמא תקני לי", "אבל הבטחת לי", "למה קניתם לו ולי לא", "אני לא קונה לך את הדרעק הזה", "עזוב הם גנבים כאן. בבני ברק אני קונה לך את זה בגרושים".

ובכן, כפי שצפיתי נשארו עדיין המון תחפושות בחנות. באז שנות אור כבר נגמר מזמן, גם וודי חברו הנאמן. אני לא מדייק, הם נשארו במידות לילדים בני 30, אבל היי מה רע בתחפושות של מלכת אסתר וקאובוי ? "חמודי אולי תתחפש לקאובוי?" שאלתי את הילד, "מה זה קאובוי?" הביט בי הילד בעיניים שואלות. איזו ירידת הדורות. איך נתנו לזה לקרות? לאיפה נעלמו כל הערכים האמריקאיים הרדודים והטובים שגדלנו עליהם ? דוגרי, מי אם לא האמריקאים יכל למכור לנו ש"ילד הפרות" הוא הגבר המאצ'ו האולטימטיבי?! הבן אדם כל היום רדף אחרי פרות וכבשים, התבוסס בבוץ ובדברים מגעילים נוספים אבל האמריקאים אמני התדמית והבלוף הצליחו למכור לעולם שמלאכת הבוקרות היא רק חלטורה עבור הקאובוי וברוב היום הוא שולף את האקדח ויורה בבקבוקים או בכל מי שמעצבן אותו.

בכל אופן נחזור לנושא התחפושות, אצל הבנים העסק הוא עדיין די פשוט, הם עוד מוכנים להתפשר על חייל או איזו דמות מהסדרות הדביליות שלהם בטלויזיה (מה זה גורמיט לעזאזל?). הבנות לעומת זאת מגיל מסוים רוצות תחפושת יצירתית. לא, הן לא באמת רוצות, הרי בסתר ליבן כולן היו רוצות להתחפש לגירסה כזו או אחרת של מלכה/פיה/נסיכה, אבל לא כ"כ נעים להן, 'שקר החן...' וכאלה וגם כל החברות התחפשו למשהו יצירתי (טוב, אם קראו לאח החדש שנולד להם "אורות מאופל" גם להן מגיע משהו יצירתי) וכך במקום להיות מלכה/פיה/נסיכה נחמדה רוצה בתך להתחפש ל"ויאמר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל", או אולי להחזיק מלחיה ביד אחת ועיתון הארץ ביד שניה ("מלח הארץ, תודה ששאלת") או לספר 'תרומת הדשן' שמחזיק פלאפון ("מה זאת אומרת למה התחפשתי? אני שו"ת סלולרי"). אגב אם למישהו מהקוראים יש עיתון דבר בבית אנא שילחו אלינו, חשבתי על איזה תחפושת יצירתית, הילדה תחזיק שום ועיתון דבר ותהיה "שום דבר". איך עוד לא חשבו על זה ?!

אני מניח שודאי יש כמה המצקצקים בלשונם למקרא שורות כאלו – לקנות תחפושת מוכנה שנתפרה ע"י שניים סינים עם מכונת תפירה גדולה? ומה עם ההשקעה ? האם אימא שלך לא תפרה לך תחפושת מעשה יד ?

ובכן זוהי דוגמא אחת מיני רבות לקורלציה הפוכה בין מידת ההשקעה של ההורים לבין טובת הילד (אם כבר הזכרנו את נושא בחירת השמות לילדים הייתי אומר משהו בהקשר הזה אבל אני לא רוצה להסתבך עם כמה חברים טובים) וחוץ מזה אם האימהות שלנו היו יכולות לקנות ב100 ₪ תחפושת מסין במקום לעבוד חמש שעות על פרת משה רבנו הן היו רצות על זה.

"תגיד לי" החזיר אותי קול למציאות "אתה עוד פעם חושב על הבדיחות לעולם קטן במקום לעזור לי?", "תגידי" השבתי לקול "מה את אומרת שתתפרי לו תחפושת של באז שנות אור בעצמך?". את ההמשך אני לא זוכר בבהירות עקב גורמיט במבצע שהוטח בראשי. השנה אני מתחפש ל"סייג לחכמה שתיקה".

רוצים לשלוח בדיחות לעלון פורים? valdomh@gmail.com  , קרדיט בשמות בדויים מובטח לזוכים.

לטורים קודמים www.haim.tk .

המדריך לקניות בסופר - חלק ג'

נגיש לכם את ההרצאה השלישית בסדרת "גברים בסופר". להרצאות הקודמות בסדרה היכנסו לתקליטיה ב www.haim.tk .

"יש כרטיס מועדון?" (שמו של הספר החדש של רם אורן)
הרגע הגדול הגיע! אחרי שהבחור לפניך הביא לקופאית את 2 התלושים בסך 150 שקלים ועוד 83 שקלים במטבעות קטנים, הקופאית, תמר לצורך העניין (מה ז"א זה לא שם של קופאית?) סוגרת את קופסת המטבעות, דורכת את הקופה, משחררת ניצרה ומישירה אליך מבט - "יש כרטיס מועדון?". זהו, מעכשיו זה אחד על אחד. אין תירוצים. אתה מול הקופאית.

לעולם תהא שמאל שולפת וימין אורזת
אתה מתחיל לשלוף את המצרכים בקצב מסחרר ולהניח אותם על הסרט הנע, עורם מגדלי דגנים האחד על השני, מניח בקבוקי ליטר וחצי מתנדנדים עם כל תזוזה בסרט ורץ לצידה השני של הקופה כדי להתחיל לסדר את המוצרים בשקיות. מיכל הקופאית לא מתרגשת ממאמציך, בפרצוף אדיש היא מעבירה את המוצרים במהירות מסחררת על פני הברקוד ומתחילה לרוקן את הצד של הסרט הנע. אתה עובר למתקפה משולבת בשתי החזיתות מזנק לעגלה וממטיר על ראש הקופאית מעדני חלב, זורק קופסאות שימורים, מפזר את הפירות באקראי על פני הסרט הנע, הכל כדי לעצור את המכונה שמולך ומזנק חזרה לאריזת השקיות. הקרב אבוד. בתוך חצי דקה, מירב הקופאית סיימה להעביר את כל המוצרים ויצרה מחסום בלתי עביר של מוצרים אחרי הברקוד ועכשיו היא משגרת אליך מבט מתנשא אך משועמם שאומר "גם טרומפלדור היה אורז שקיות יותר מהר ממך".

באתי לעזרת חבר
בסופר כידוע רואים את פרצופה של ישראל היפה, כולם מנומסים, אדיבים - "אתה היית לפני אדוני, בבקשה!", "לך בסה"כ יש חמישה מוצרים, בבקשה תיכנס לפני", "גם אתה רצית את החזה עוף האחרון? טוב, תיקח אתה". ובכן גם עכשיו, אם יתמזל מזלך, תיתקל בישראלי היפה, שבלי לשאול שאלות ישר שולח את ידיו ומקיים את דברי שמשון "לולא חרשתם בעגלתי". וכך, ללא אזהרה, פולש אחיך לתוך המרחב האינטימי שלך "בוא'נה מה לקחת את הקורנפלקס הזה? אתה לא יודע איזה משמין זה?", שולף את המוצרים וחובר אליך בקרב נגד יונית. נו, הקופאית. אתה מהצד האחד אורז בשקיות והחטטן מוציא מהעגלה, בפרצוף שאומר "אל תודה לי, זה בסדר".

אין מעמידין קופאית אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לה מאחריה (מתוך תקנון טיב טעם)
זהו, הכול נגמר. הכול בשקיות והשקיות בעגלה + הביצים במושב התינוק ועכשיו הגיע שלב השאלה הזהה – "איך אתה רוצה לשלם ?" הכוונה אינה האם אתה רוצה לשלם במטבע עובר לסוחר או באמצעות סחר חליפין, אלא האם אתה מעוניין בפריסה לתשלומים. מצטער. עוד לא הבנתי מה הקטע. כן, איך דפקת את אגד. החודש שילמת רק 150 ₪ על הקניות האלה במקום 600 ₪, ככה שאם לא היית משלם גם על הקניות של שלושת החדשים האחרונים בסוף החודש מצבך הפיננסי היה ממש מצוין. "תשלום אחד תודה", "אתה מעוניין לתרום חמישה ₪ לילדים חסרי בית?", "לא תודה", "מעניינים את הסבתא שלך הילדים, אה", "סליחה מה?", "אמרתי תחתום כאן בבקשה".
אגב, האם ניסיתם פעם כשארזתם את הקניות לקיים את הכלל "אל תשים את כל הביצים בסל אחד" ופיזרתם בכל שקית קניות ביצה אחת ?

קבלה לעם
כאן מגיע שלב הבונוס. תמיד חשתי הערצה סמויה לאנשים שיודעים לפרוש ממרוץ החיים, ללכת עם העגלה רגע הצידה, לשים את כל טרדות החיים בצד ולבדוק את החשבונית. הם עוברים שורה שורה בלי לפספס אף מבצע ואף שקל ויודעים לבוא חשבון עם הסופר על כל פסיק. גם אני ניסיתי פעם, אחרי 4 שורות שהצלחתי להבין איכשהו הגיעה השורה – 15.95 פסטה אוסם, בשורה שלאחריה לעומת זאת הופיעה פסטה אוסם הפעם המחיר היה מינוס 10 ובשורה פסטה אוסם במחיר +5. בן אדם צריך להכיר את יכולותיו ואת מגבלותיו, מאז ויתרתי על הבדיקה, בכל זאת הסופר צריך להתפרנס מאיזה פראייר.

ביד חזקה ובזרוע תלושה
בקיצור העמסת, נסעת, חנית. עכשיו מגיע אחד השלבים היותר מעצבנים – לגרום לכל המוצרים להגיע הביתה במינימום זמן. זה הזמן לעשות אתנחתא קלה מהנימה הקלילה של הטור לטובת תוכחה - רבותי לגנוב עגלה של הסופר כדי להעלות את הקניות הביתה זה גזל! פשוטו כמשמעו. על כן אני קורא למנוול שלקח לנו את העגלה מחדר המדרגות להשיב לנו את הגזילה באופן מיידי ולעשות תשובה. בהיעדר עגלה מצווה על האדם להניח על פרקי אצבעותיו כמה שיותר שקיות עד שיצטיירו בהם קוים לבנים וייתלשו זרועותיו מכתפיו ובלבד שלא יעשה יותר מדי נגלות עד המעלית. בהגיעך למעלית מתחילה מערכה חדשה – אתה אל מול העין האלקטרונית, האם תספיק לשלוף את השקיות מהרצפה ולהכניסן למעלית לפני שתיסגר הדלת ותיאלץ ללחוץ על כפתור המעלית עם האף. ובכן, קוראי עולם קטן,לא עוד! אני הולך לחשוף בפניכם את אחד הפיתוחים האחרונים בתחום – כל מה שעליכם לעשות הוא להסיר את מדבקת המחיר מאחד המוצרים ולהדביק אותה על העין האלקטרונית ובא לציון גואל. אתם חייבים לי.

טוב, עד כאן אחי הגברים. אני מקווה שעזרתי לכם ולו במעט לעמוד בכבוד באחד ממטלותיו של הזכר. שנייה בחשיבותה רק לזריקת הזבל וניפגש כבר בסופר.
לתגובות – valdomh@gmail.com
כנסו!!! דחוף!!! אחד שיודע! - www.haim.tk