במטוס סילון - חלק ב' (מתוך עולם קטן)

תקציר הפרקים הקודמים – בפרק הקודם סיפרתי על קורותיי בשדה התעופה ובבטן המטוס. היה מצחיק בטירוף. חבל שהפסדתם. בסופו של הפרק אפי' השתרבבה פיסקה ששמרתי לי כטיוטה לפרק הזה, ככה שאם היה נראה לכם שהסוף קצת מוזר, גם לי הוא היה נראה ככה. אל דאגה הפיסקה חזרה למקומה הטבעי והיא תכה בכם בהמשך.

בהרצאה הקודמת שוחחנו יחד על האלטרנטיבות השונות להעברת הזמן בטיסה. כאמור אחת האופציות המועדפות היא צפיה בסרטים ללא תרגום אך משום מה חברת התעופה מעדיפה לקטוע אף את התענוג הזה באיבו. חמש דקות לאחר תחילת הסרט קופא המסך ומתחיל סרטון ההדרכה. ובכן, ראשית חשוב מאוד לחגור. במקרה של תאונה בין שני מטוסים למשל מי שלא חגור ימות מיד ולא יזכה להתרסק באדמה מגובה 10,000 ק"מ. סתם, סתם, אני פסימי מדי. מסתבר שזה ממש לא נורא אם שני המנועים של המטוס שבקו חיים והמטוס מתחיל לצלול לעבר האוקיינוס. גם אני חשבתי שזה מקרה די אבוד אבל מהסרט למדתי שיש המון מה לעשות! קודם כל מסכת החמצן תרד אליך באופן אבטומטי (גם אם השקית מתחתיה נראית כלא מתנפחת זה בסדר), אתה חגור ככה שאין לך מה לדאוג מההתרסקות במים ומתחת למושב שלך תמצא חגורת הצלה בצבעים אופנתיים המתנפחת במשיכת מיתר. לא יודע מה איתכם לי זה נשמע כיף. דלתות המטוס ,שנלקחו היישר מסדרת הרובוטריקים, לאחר שהפכו למגלשות חמד הופכות פשוט לסירות. וכמעט שכחתי – חשוב מאוד שתוודאו איפה יציאות החירום. ואת זה שמעתי פעם בעברית ,פעם באנגלית ופעם בגרמנית. בכלל משהו כאן לא נשמע נכון, אם זאת הייתה ספינה אז זה היה הגיוני- חגורות הצלה ודלתות שהופכות לסירות אבל חבר'ה זה מטוס... לא עדיף לחלק מצנחים או משהו. בקיצור, במקום 20 דקות של סרט איכותי, הייתי צריך לשמוע 20 דקות של בלבול מח, שמלמדות אותי מה לעשות במקרה הלא סביר בעליל ששרדתי את ההתרסקות ונשאר לי רק לדאוג איך לא לטבוע. כן, כן, אני מכיר את המקרה של הטייס שהנחית ג'מבו בנחיתת חירום באמצע נהר הדסון. גם כן... טייס פוקסיונר שהורס פאנץ' ליינים.

חצי שעה לפני הנחיתה נגמר הכיף. צריך להתחיל להתכונן לסיוט של הכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והטרטורים הבלתי נגמרים. במסך הטלויזיה שוב כיבו את הסרט כדי להסביר לי באנגלית מהירה וחסרת רחמים על טופס I-94 לבן, או צהוב במידה ואתה came for united states with a bli and blablabla וטופס מכס אם הבאתי מתנות לדודים ומי אני בכלל, ואיפה הוצאתי דרכון ואיפה אשהה בארצות הברית ומה הטלפון של המלון בארצות הברית והבאתי אוכל ואיזה אוכל וכו' וכו' כמובן שאף אחד לא טורח להביא גם עט למלא את כל הטפסים, בונים על זה שאתה מישראל אז אין לך בעיה לבקש מאמריקאים דברים. אבל הכיף רק מתחיל - מהמטוס אתה עובר עם הטפסים היישר לביקורת הדרכונים. תיקון – לתור של ביקורת הדרכונים. התור מתקדם בעצלתיים כבר יותר משעה. האמריקאים מומחים בבניית תורים. הם לא יודעים כיצד לקצר אותו חלילה, הם פשוט יודעים לסדר אותו. כל תור של ק"מ הם באורח פלא הופכים לנחש מתפתל באורך של 10 מטר. בשעה טובה הגעתי לביקורת הדרכונים, מולי יושב בחור בגוונים כהים (כל מילה המתארת את צבע  עורו בצורה יותר קצרה ופשוטה הוצאה מחוץ לחוק ואינה פוליטיקלי קורקט) השואל אותי "למה באת?", "עסקים", "איזה עסקים?", "ביקור אצל לקוח, אני עובד של HP" אני שולח אליו מבט רב משמעות (חברה אמריקאית אח שלי, אני בכלל משלכם, סתם תקעו אותי בישראל...), "יש לך הוכחה שאתה בא ללקוח?", בטח, יש לי שני עדים בתיק, "הוכחה?" אני שואל בנימוס "אני יכול להוציא את הלפטופ ולהראות לך את המייל ממנו", האפרו-בחור מסתכל אלי במבט מזרה אימה "אתה לא יודע שאסור כאן אמצעים אלקטרוניים?", ברור, זה יכול לשרוף לך את המעגלים האלקטרוניים במח, רובוט מטומטם. אני בן 35 עם אישה וארבעה ילדים שהשארתי בארץ וכל מה שאני רוצה זה להיכנס לארץ הפרנואידית שלך כדי לעמוד עם עגלה ולמכור קרמים (הבטחתי לכם את המשפט מהטור שעבר). בסוף הוא נשבר, לא לפני שהוא התריע בפניי שהוא רשם זאת במחשב ובפעם הבאה שאבוא בלי hardcopy המוכיח את מטרת ביקורי לא אראה את הארץ המובטחת. בסדר, בסדר, אני מקווה שזה לא נרשם לי גם בתיק האישי.

מאחר ואני א) אזרח שומר חוק, ב) חושש מחילול ה', ג) לא רוצה לחטוף קנס של 200$, הצהרתי בטופס כי אכן הבאתי אוכל לארצות הברית. העונש לא איחר לבוא. לאחר שאספתי את המזוודה ובאתי לעבור את הביקורת הבאה בתור הופניתי אחר כבוד (למרות שהמילה כבוד לא כ"כ שייכת לסיטואציה) ע"י ציפורה לביקורת ביולוגית, בעצם אני לא בטוח שזה השם - איך קוראים לתהליך שבו מפרקים לך את האמא של המזוודה כמה בחורים עם כפפות וזורקים הצידה את כל האוכל שלך ? בכל אופן, נקניק הקוניאק היקר שלי נזרק לפח, ע"מ שלא אבצע חלילה פיגוע קולינארי בארצות הברית. את המנות החמות עוד הצלחתי איכשהו להשאיר. שטויות, נסתדר שבוע בלי בשר, אמרתי לעצמי, אבל בכל זאת חגגתי במלון שגיליתי שהטמבל פיספס את הקבנוס.

במטוס סילון לארצות הברית

אמרו לי שאחרי כזאת הפסקה אי אפשר סתם לחזור לכתוב טור בלי להגיד כמה מילים על זה שלא כתבתי כ"כ הרבה זמן. ובכן נראה לי שהקדשנו לעניין כמה מילים, קדימה לעבודה.

• השבוע הגשמתי את החלום הישראלי שוב – טסתי מטעם העבודה לארצות הברית. אמנם ודאי הזדמן לכם לשמוע קיטורים מעולם ההיי-טק המפרך "אין לי כח שולחים אותי שוב ללוס אנג'לס לשבועיים" , ובכן ליבי, ליבי. שמענו עליכם. אין מה לעשות הישראלים אוהבים לטוס והישראלים כמובן אוהבים לקבל דברים בחינם, כך שטיסה מטעם העבודה היא היא מימושו של החזון הציוני.מה שמדהים הוא הפער בין פנטזיית הטיסה ובין החוויה המפוקפקת של להיות תקוע מעל 12 שעות באוטובוס מעופף צפוף כמו הרכבת לבאר שבע ביום ראשון אבל על כך בהמשך...בכל אופן במוצאי שבת נפרדתי מהאישה והילדים. כמובן שהפרידה היתה מרגשת ועמוסת דמעות. לילדים היה קשה לדמיין איך שבוע שלם הם יושבים ומחכים למתנות והאישה כמובן ריחמה עלי - על קשיי הטיסה שיהיו לי והגעגועים הביתה בעוד היא תישאר בשמחה ובנחת להיות אם חד הורית למשך שבוע לארבעה ילדים.

•    בבואך לשדה התעופה עליך להרוג כל טיפת ספונטניות והומור ולהפוך לפוץ חסר חיים למרות שהסיטואציה לפעמים כ"כ דורשת התייחסות משעשעת. הריטואל הרציני עד כאב של השאלות "ארזת בעצמך? נתנו לך משהו להעביר?" מדכא כל טיפת יצירתיות. חבר'ה תגוונו, תפתיעו קצת. המחבלים למדו את השאלות האלו בע"פ כבר. תבואו פתאום בהפתעה מאחורה "באת לפוצץ את המטוס, נכון? איפה החבאת את הסכין אה? אתה חושב שאנחנו לא יודעים?!". אבל שוב, את הבדיחות תשאיר בבית! "כן ארזתי בעצמי. לא,לא, נתנו לי משהו להעביר... כלומר חוץ מאיזו שקית עם אבקה לבנה... סתם סתם" -  "אדוני, תתלווה אלי בבקשה". לא יודע, בארץ זה לא נשמע משכנע, בארה"ב זה נשמע הרבה יותר טוב, מהסרטים כזה - "sir, please step aside, עברת על חוק פדרלי".

•         אחרי שעברתי את כל הכיף הזה, הגעתי לארץ המובטחת. הארץ שממנה גורש האדם הראשון והיהודים מתפללים ועורגים אליה תמיד – ה גואט כרקק או בגירסה שאחרי האלט-שיפט - ה duty free. אם במקרה נשאר אזרח במדינה שעוד לא מודע לעובדה הבסיסית הזו, גזור ושמור – ה duty free הוא בלוף אחד גדול! האלקטרוניקה יקרה, הבגדים שחיטה, בסטימצקי אפי' לא מכבדים את הכרטיס חבר. יש רק שלושה מוצרים שקונים ב duty -  ליקרים, ליקרים וליקרים. למרות שהאלכוהול שאתה צורך באופן אישי מסתכם בתירוש, לא ייתכן שתעבור עליך טיסה בלי שאחד מחבריך או ממשפחתך יבקש ממך איזה ליקר נחמד. במו עיני ראיתי אנשים שמתכננים את הטיסה הבאה שלהם לחו"ל לפי מלאי הליקרים בארון, מסתבר שמדינת ישראל היא מדינת אלכוהולסיטים אנונימים קמצנים.

•    ביקשתי במפורש מסוכנת הנסיעות מקום ליד החלון. נראה לי שאני הנוסע היחיד בעולם שמבקש מקום ליד החלון כדי לתפוס מבט על העולם מלמעלה. אני כמובן לא היחיד שרוצה מקום ליד החלון, כמעט כולם רוצים. כדי שיוכלו לישון. האנושות פינטזה אלפי שנים על החוויה של טיסה, לראות את העולם מלמעלה, להרגיש כמו ציפור ואז כשהגיע הרגע היא ביקשה מקום ליד החלון כדי שתוכל לישון. בכל אופן לא קיבלתי. את החלון. גם לא קיבלתי את המעבר- מה יכול להיות יותר כיף מלהיות תקוע באוטובוס מעופף בין שני אנשים במאבק תמידי על משענת המרפק, למשך 12 שעות. אז יש סרטים, ביג דיל! אתה צריך לטוס לצד השני של העולם כדי לראות סרט ללא תרגום על מסך 9 אינץ' באזניות של מטוס. אגב אזניות של מטוס, טיפ קטן לחברות התעופה השונות – המציאו חיבור בודד לאזניות סטריאו, לא צריך חיבור שונה לכל אוזן. הטכנולוגיה קיימת, חפשו ב deal extreme.

• אז מה עושים 12 שעות במטוס? בגדול – קצת סרטים, אוכלים, ישנים. נתחיל בשינה – תעשו ניסוי מעניין בבית, לילה אחד - במקום לישון על המיטה פשוט תישנו בישיבה על הכיסא, מה הבעיה ?! אתם יכולים אפי' ליד החלון. אז איך לעזעאל אני אמור לעשות את זה במטוס? טוב, אז לחצתי על הכפתור כדי לקחת את הכיסא אחורה (דבר שנראה די הגיוני עד שהבחור שלפני ביצע את אותה פעולה ואז גיליתי כמה אכזרי הייתי כלפי הבחור שמאחורי), השענתי את הראש אחורה, כדי לגלות שהוא לא באמת נשען אחורה כי אני יושב. למזלי הצטיידתי מבעוד מועד בכרית מתנפחת. ניפחתי אותה בשמחה, השענתי את הראש אחורה בתוך הכרית המתנפחת... הוא עדיין לא נשען. אני לא אומר שהכרית לא עוזרת, אני מניח שיש מצבים שהיא מאוד עוזרת, אם נתפס לך הצוואר למשל. כך או כך איכשהו נרדמתי לכמה שעות. הבעיה היא שעד שכבר נכנסתי לשינה עמוקה הגיעה העגלה עם האוכל “did you order kosher food, sir?" ועוד איך Kosher, על המנה הכשרה במטוס תמצאו הכשרים וחותמות שנטורי קרתא רפורמים לידם. ובכן פתחתי את המגש של האוכל שבגב המושב שלפני כדי לצמצם את המרווח של ה10 ס"מ שהיה לי לפני כן לחמישה ננו-מטר. על המגש בעל ה30 ס"מ המכובדים הנחתי צלחת, לחמניה, ממרחים, מנה חמה, קינוח, שתיה, סכו"ם. כעבור חצי דקה נפל לי הסכין. עוד לא פותחה שום טכניקה המאפשרת לך להרים במצב הזה משהו מהריצפה. כעבור דקה נפלה לי גם הלחמניה. אחרי שאתה גומר את האוכל אתה מרגיש משותק .זו לא השפעה של האוכל אלא של העובדה שרק בעוד רבע שעה יבואו עם עגלת הפינוי ועד אז אתה נשאר עם מגש פתוח מלא זבל