יש דברים שאתה לא שוכח, כמו לרכב על אפניים. גם כדורסל אתה אף פעם לא שוכח. זה הדבר העגול הזה שזורקים לסל. לשחק , לעומת זאת, אתה שוכח ועוד איך. אתה לא כ"כ מודע לזה שאתה שוכח את זה, אתה רואה כדור ונראה לך שיש לך את זה עדיין – אתה מכדרר קצת, רגל ציר לשמאל, מסבסב לימין, צעד וחצי לסל... וכאן מתחילה הבעיה. אחרי כמה שנים אתה זורק לסל כמו... כמו... איך אני אגיד זה בלי שהפדלח"שיות יעוטו עלי? או כן... כמו בחורה. לא שפעם הייתי מי יודע מה, אבל הייתה שם איזו תחושה, איזו רגישות מינימלית. עכשיו הכדור יוצא לכיוון הסל כמו טיל מכיפת ברזל אבל בלי הראש ביות.
אז מה קרה בכל זאת שנזכרתי בתחביב הישן? בשלוש מילים - "ליגת בתי הכנסת" מה שנקרא "ישחקו הכרסים לפנינו". בשנים האחרונות החלה תופעת ליגת בתי הכנסת להתפשט ברחבי הארץ. יש מקומות שלוקחים את זה יותר חפיף ויש מקומות שמשקיעים, כמו אצלנו. אנחנו לא מגיעים למשחק כמו בשכונה - נשחק יהיה בסדר. קודם כל נפגשים לאימון - קצת תרגילים, קצת קליעות. ובאמת קבענו להיפגש לאימון ראשון עשר דקות לפני משחק הפתיחה אבל אף אחד לא הגיע.
יש קהילות שאצלם זה לא צחוק. שמעתי על בית כנסת במודיעין, שקרה מקרה ובחור נחמד בשם סילבר בגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים (לא כולל הכיפה) התגייר והצטרף לקהילה שלהם בדיוק כשנפתחה הליגה. אצלנו כאמור העניינים יותר רגועים, הקמנו קבוצה קטנה וסימפטית, כדי לממן את החולצות החלטנו ללכת על הנצחה ועכשיו אנחנו נקראים "קבוצת המרכזי לעילוי נשמת משה פסטרנק". אם נעלה על הפודיום הבטחנו במקום המנון להגיד קדיש יתום.
השחקנים נבחרו בקפידה - יש לנו מישהו שיודע איך לקלוע מחוץ לקשת (הוא קרא על זה חומר באינטרנט) , יש מישהו שיודע לרוץ ויש מישהו שיודע לשמור. לי אישית הובטח מקום בחמישייה! במידה ויגיעו לאחד המשחקים רק חמישה. בכל זאת אנשים, יש לי היסטוריה מפוארת בתחום.
את הקריירה התחלתי בליגת הקטסל בקבוצת אליצור רמת גן, תחת ניהולו של לא אחר מאלי סהר (בתקופה שעוד לא היה פרשן ועוד לא היה סהר). קטסל למי שלא יודע אלו סלים נמוכים שנועדו להקל על הקטנים לזרוק לסל, לתת אשליה לגדולים כאילו הם יודעים להטביע ולתת אשליה לזקנים כאילו הם עדיין יכולים להטביע בסלים של קטסל. המאמן המפורסם שלנו, שעוד לא היה מפורסם, ניסה להנחיל לחבורת הדוסים הצעירים את יסודות הכדורסל. כשהיינו מחטיאים בלי הפסקה מקו העונשין, הוא היה תופס את הכדור, קורא לכולם ומדגים את יסודות הזריקה הנכונה. כשכולם היו מתחילים לצחוק אחרי שהיה מחטיא חמש זריקות ברציפות, הוא היה מתעצבן וצועק "זה לא משנה, אני מסביר לכם את הטכניקה".
ללמד ילדים לקלוע זה אפשרי, גם לכדרר וגם לעשות צעד וחצי. משום מה הדבר שהכי קשה ללמד ילדים זה למסור. כשאתה מבוגר ואתה יודע שאתה מעפן תמיד תעדיף מסירה על פני זריקת בלוק טיפשי לכיוון הקרש, כשאתה ילד תמיד תעדיף לזרוק לסל. כולם רוצים לזרוק לסל. כולם מתעצבנים כשמישהו אחר זורק לסל במקומם, לא משנה אם הוא קולע - תמיד יהיה מישהו שיצעק עליו "הייתי חופשי שעה מתחת לסל". לכן, במשחק מול גבעתיים, כשהצלחתי לכדרר ולראות את כל שחקני ההגנה חולפים על פני והגעתי לעמדה טובה מתחת לסל, לא התרגשתי לשמוע את חבריי לקבוצה צועקים לי "חיים, לא!!! אל תזרוק!", אני ידעתי שזו ההזדמנות שלי ובקליעה מרשימה עם הקרש הכדור צלל פנימה לתוך הסל. זה לא עזר לעניין הפירגון מהחברים, "טמבל!" שמעתי מאחוריי.
הסקתי 2 מסקנות באותו רגע :
א. ילדים לא יודעים לפרגן.
ב. זה היה הסל של הקבוצה שלנו.
העלבון הזה היה יכול ללוות אותי לשארית חיי אבל למזלי כעבור חמש דקות טל בידרמן מהקבוצה שלנו בצעד וחצי מרהיב קלע עוד שתי נקודות לסל שלנו.
חוץ מהזוטות הללו הגענו להישגים מרשימים. במשחק מול קבוצת הקטסל של מכבי תל אביב הייתם מצפים שנובס 100:02, אבל אנחנו הפתענו את כולם בתוצאה 70:20 (כל מי שצוחק עכשיו לא היה בקבוצת אליצור כלשהי בילדותו). גם באוטובוס בנסיעה חזור מהמשחק אלי אמר לנו שנגד מכבי תל אביב זו תוצאה לא רעה בכלל ואנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו. בשיא שלנו הגענו למקום 16 מתוך 17 קבוצות וזה אומר רבותיי שהייתה קבוצה יותר גרועה מאיתנו. לא הישג של מה בכך. אני מניח שהיא גם הייתה אליצור כלשהי.
בקיצור, אחרי עבר ספורטיבי כה מפואר ואחרי שהודעתי שאם אני לא מצורף לקבוצה אני מפסיק את הוראת הקבע שלי לבית הכנסת היה ברור שמקומי מובטח בקבוצה. מסתבר שדברים לא משתנים בהרבה - אני עדיין קולע נורא, אני לא באמת יורד להגנה ובהתקפות מתפרצות אני נשאר ברתק. מצד שני יש דברים שבהם אתה משתפר עם השנים – למשל, הרבה יותר קשה להזיז אותי כשאני עושה חסימה או מתנחל מתחת לסל ולפעמים קורה הבלתי ייאמן והכדור מחליט להיכנס לטבעת. אני גם פחות מתבלבל כבר בצד של המגרש, תבונה שבאה עם הגיל כנראה.
אז מה קרה בכל זאת שנזכרתי בתחביב הישן? בשלוש מילים - "ליגת בתי הכנסת" מה שנקרא "ישחקו הכרסים לפנינו". בשנים האחרונות החלה תופעת ליגת בתי הכנסת להתפשט ברחבי הארץ. יש מקומות שלוקחים את זה יותר חפיף ויש מקומות שמשקיעים, כמו אצלנו. אנחנו לא מגיעים למשחק כמו בשכונה - נשחק יהיה בסדר. קודם כל נפגשים לאימון - קצת תרגילים, קצת קליעות. ובאמת קבענו להיפגש לאימון ראשון עשר דקות לפני משחק הפתיחה אבל אף אחד לא הגיע.
יש קהילות שאצלם זה לא צחוק. שמעתי על בית כנסת במודיעין, שקרה מקרה ובחור נחמד בשם סילבר בגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים (לא כולל הכיפה) התגייר והצטרף לקהילה שלהם בדיוק כשנפתחה הליגה. אצלנו כאמור העניינים יותר רגועים, הקמנו קבוצה קטנה וסימפטית, כדי לממן את החולצות החלטנו ללכת על הנצחה ועכשיו אנחנו נקראים "קבוצת המרכזי לעילוי נשמת משה פסטרנק". אם נעלה על הפודיום הבטחנו במקום המנון להגיד קדיש יתום.
השחקנים נבחרו בקפידה - יש לנו מישהו שיודע איך לקלוע מחוץ לקשת (הוא קרא על זה חומר באינטרנט) , יש מישהו שיודע לרוץ ויש מישהו שיודע לשמור. לי אישית הובטח מקום בחמישייה! במידה ויגיעו לאחד המשחקים רק חמישה. בכל זאת אנשים, יש לי היסטוריה מפוארת בתחום.
את הקריירה התחלתי בליגת הקטסל בקבוצת אליצור רמת גן, תחת ניהולו של לא אחר מאלי סהר (בתקופה שעוד לא היה פרשן ועוד לא היה סהר). קטסל למי שלא יודע אלו סלים נמוכים שנועדו להקל על הקטנים לזרוק לסל, לתת אשליה לגדולים כאילו הם יודעים להטביע ולתת אשליה לזקנים כאילו הם עדיין יכולים להטביע בסלים של קטסל. המאמן המפורסם שלנו, שעוד לא היה מפורסם, ניסה להנחיל לחבורת הדוסים הצעירים את יסודות הכדורסל. כשהיינו מחטיאים בלי הפסקה מקו העונשין, הוא היה תופס את הכדור, קורא לכולם ומדגים את יסודות הזריקה הנכונה. כשכולם היו מתחילים לצחוק אחרי שהיה מחטיא חמש זריקות ברציפות, הוא היה מתעצבן וצועק "זה לא משנה, אני מסביר לכם את הטכניקה".
ללמד ילדים לקלוע זה אפשרי, גם לכדרר וגם לעשות צעד וחצי. משום מה הדבר שהכי קשה ללמד ילדים זה למסור. כשאתה מבוגר ואתה יודע שאתה מעפן תמיד תעדיף מסירה על פני זריקת בלוק טיפשי לכיוון הקרש, כשאתה ילד תמיד תעדיף לזרוק לסל. כולם רוצים לזרוק לסל. כולם מתעצבנים כשמישהו אחר זורק לסל במקומם, לא משנה אם הוא קולע - תמיד יהיה מישהו שיצעק עליו "הייתי חופשי שעה מתחת לסל". לכן, במשחק מול גבעתיים, כשהצלחתי לכדרר ולראות את כל שחקני ההגנה חולפים על פני והגעתי לעמדה טובה מתחת לסל, לא התרגשתי לשמוע את חבריי לקבוצה צועקים לי "חיים, לא!!! אל תזרוק!", אני ידעתי שזו ההזדמנות שלי ובקליעה מרשימה עם הקרש הכדור צלל פנימה לתוך הסל. זה לא עזר לעניין הפירגון מהחברים, "טמבל!" שמעתי מאחוריי.
הסקתי 2 מסקנות באותו רגע :
א. ילדים לא יודעים לפרגן.
ב. זה היה הסל של הקבוצה שלנו.
העלבון הזה היה יכול ללוות אותי לשארית חיי אבל למזלי כעבור חמש דקות טל בידרמן מהקבוצה שלנו בצעד וחצי מרהיב קלע עוד שתי נקודות לסל שלנו.
חוץ מהזוטות הללו הגענו להישגים מרשימים. במשחק מול קבוצת הקטסל של מכבי תל אביב הייתם מצפים שנובס 100:02, אבל אנחנו הפתענו את כולם בתוצאה 70:20 (כל מי שצוחק עכשיו לא היה בקבוצת אליצור כלשהי בילדותו). גם באוטובוס בנסיעה חזור מהמשחק אלי אמר לנו שנגד מכבי תל אביב זו תוצאה לא רעה בכלל ואנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו. בשיא שלנו הגענו למקום 16 מתוך 17 קבוצות וזה אומר רבותיי שהייתה קבוצה יותר גרועה מאיתנו. לא הישג של מה בכך. אני מניח שהיא גם הייתה אליצור כלשהי.
בקיצור, אחרי עבר ספורטיבי כה מפואר ואחרי שהודעתי שאם אני לא מצורף לקבוצה אני מפסיק את הוראת הקבע שלי לבית הכנסת היה ברור שמקומי מובטח בקבוצה. מסתבר שדברים לא משתנים בהרבה - אני עדיין קולע נורא, אני לא באמת יורד להגנה ובהתקפות מתפרצות אני נשאר ברתק. מצד שני יש דברים שבהם אתה משתפר עם השנים – למשל, הרבה יותר קשה להזיז אותי כשאני עושה חסימה או מתנחל מתחת לסל ולפעמים קורה הבלתי ייאמן והכדור מחליט להיכנס לטבעת. אני גם פחות מתבלבל כבר בצד של המגרש, תבונה שבאה עם הגיל כנראה.
