"אני מבקש שקט" ניסה היו"ר להסות את הקהל ללא הצלחה "כולנו מודאגים, לכולנו יש מה לומר, אבל בא נעשה את זה בצורה מסודרת". אט אט נרגע הקהל.
"תודה" אמר מר דגן היו"ר "אני מניח שכולכם שמתם לב שחלו אי אלו תמורות במעמדנו בזמן האחרון" (הנהוני הסכמה בקהל), "לא מכבר תפסנו מקום של כבוד בסביבה שלנו ועכשיו אנחנו מרגישים כבר כ... כאורחים בלתי רצויים, כאילו... כאילו... כאילו כולם פשוט רוצים להיפטר מאיתנו". "לא ניתן להם" נשמעו צעקות מהקהל.
"עד לא מזמן כולם רצו בנו. בירכו עלינו. ועכשיו מה ..." המשיך היו"ר במבט מודאג. "כולכם שמתם לב שאנחנו כבר לא יכולים להסתובב בכל מקום... היקצו לנו מקומות מיוחדים!!!". "זו שערוריה" צעקה מהקהל מישהי מלאה עם צמות קלועות "אחד מהילדים נכנס עם הבן שלי לחדר שלו ואימו של הילד צעקה עליו 'שלא תעז להיכנס עם זה הביתה.' זאת התנהגות זו? זו תרבות? מה אנחנו... חזירים?". זעקות שבר עלו מהקהל "אין לנו סיכוי. הם עוד יאכלו אותנו בלי מלח".
"המודיעין שלנו אומר שזה בגלל שלקחנו להם מהמים" הוסיף היו"ר. "מה זה, המים שלהם?" הזדעק הקהל "קמצנים ארורים! זה גם מים שלנו". "תמיד אמרתי לכם זו תהיה בעיה שלנו" אמר מישהו גבוה ורזה במבטא צרפתי כבד "שקטנו על שמרים שלנו. הרגשנו בבית חמים ונעים והרשינו לעצמנו להנות מהחיים הטובים. לתפוח... להשמין... לזה הם כבר לא מוכנים. על זה הם יחסלו אותנו". "לא יודע מה איתכם אני הלילה אורז ודי" אמר מישהו מהקהל. "אם אתה אורז" ענה לו שכנו מהקהל "כדאי לך ללכת לספרדים, שם יש לך יותר סיכוי".
"מה יהיה?" עלתה הצעקה מהקהל. "כנראה שאין הרבה מה לעשות" השיב היו"ר כשהוא משפיל מבטו "אין לאיפה לברוח. שמעתי שהערב הם הולכים לחפש אחרינו בנרות. בכל חור שלא נתחבא הם ימצאו אותנו".
"ומה הם יעשו איתנו? מה המטורפים האלו רוצים מאיתנו?" צרח מישהו בהיסטריה מהקהל. "טוב. אנחנו לא ממש בטוחים לגבי זה" אמר היו"ר בהיסוס "אבל יכול להיות... כלומר יש אפשרות ש... אולי פשוט רוצים לשרוף אותנו". בנקודה הזו הקהל כבר היה ממש היסטרי "חוליגנים...ברברים...".
"אין שום סיכוי להינצל ?" צעק מישהו מהקהל בייאוש "אף אחד עוד לא מצא איזה מקלט שנוכל לשרוד בו? איזו שמורה ?". "אח שלי מצא..." אמר אחד מהקהל "אח שלי מצא שמורה". "יופי שאח שלך מצא שמורה. הוא יינצל בטוח. אבל מה איתנו???" צעק עליו מישהו אחר.
"האמת היא שישנן שמועות..." השיב היו"ר "שישנה דרך אחת להינצל". הס הושלך בקהל. "שמעתי... אני לא מתחייב על זה... אבל שמעתי שצריך פשוט להתחבא אצל איזה גוי טוב". "אני רוצה גוי. אני רוצה גוי" צעק מישהו מהקהל "אני מוכן אפי' שימכרו אותי..."
"בסופו של דבר הם עוד יתגעגעו אלינו." סיכם היו"ר "אתם תראו שתוך איזה שבוע שבועיים הם יתחננו שנחזור". אבל נראה שדבריו של היו"ר כבר לא נשמעו בקהל. הם הרגישו שהסוף קרב...
מתוך יומנה של לחמניה ערב פסח
"תודה" אמר מר דגן היו"ר "אני מניח שכולכם שמתם לב שחלו אי אלו תמורות במעמדנו בזמן האחרון" (הנהוני הסכמה בקהל), "לא מכבר תפסנו מקום של כבוד בסביבה שלנו ועכשיו אנחנו מרגישים כבר כ... כאורחים בלתי רצויים, כאילו... כאילו... כאילו כולם פשוט רוצים להיפטר מאיתנו". "לא ניתן להם" נשמעו צעקות מהקהל.
"עד לא מזמן כולם רצו בנו. בירכו עלינו. ועכשיו מה ..." המשיך היו"ר במבט מודאג. "כולכם שמתם לב שאנחנו כבר לא יכולים להסתובב בכל מקום... היקצו לנו מקומות מיוחדים!!!". "זו שערוריה" צעקה מהקהל מישהי מלאה עם צמות קלועות "אחד מהילדים נכנס עם הבן שלי לחדר שלו ואימו של הילד צעקה עליו 'שלא תעז להיכנס עם זה הביתה.' זאת התנהגות זו? זו תרבות? מה אנחנו... חזירים?". זעקות שבר עלו מהקהל "אין לנו סיכוי. הם עוד יאכלו אותנו בלי מלח".
"המודיעין שלנו אומר שזה בגלל שלקחנו להם מהמים" הוסיף היו"ר. "מה זה, המים שלהם?" הזדעק הקהל "קמצנים ארורים! זה גם מים שלנו". "תמיד אמרתי לכם זו תהיה בעיה שלנו" אמר מישהו גבוה ורזה במבטא צרפתי כבד "שקטנו על שמרים שלנו. הרגשנו בבית חמים ונעים והרשינו לעצמנו להנות מהחיים הטובים. לתפוח... להשמין... לזה הם כבר לא מוכנים. על זה הם יחסלו אותנו". "לא יודע מה איתכם אני הלילה אורז ודי" אמר מישהו מהקהל. "אם אתה אורז" ענה לו שכנו מהקהל "כדאי לך ללכת לספרדים, שם יש לך יותר סיכוי".
"מה יהיה?" עלתה הצעקה מהקהל. "כנראה שאין הרבה מה לעשות" השיב היו"ר כשהוא משפיל מבטו "אין לאיפה לברוח. שמעתי שהערב הם הולכים לחפש אחרינו בנרות. בכל חור שלא נתחבא הם ימצאו אותנו".
"ומה הם יעשו איתנו? מה המטורפים האלו רוצים מאיתנו?" צרח מישהו בהיסטריה מהקהל. "טוב. אנחנו לא ממש בטוחים לגבי זה" אמר היו"ר בהיסוס "אבל יכול להיות... כלומר יש אפשרות ש... אולי פשוט רוצים לשרוף אותנו". בנקודה הזו הקהל כבר היה ממש היסטרי "חוליגנים...ברברים...".
"אין שום סיכוי להינצל ?" צעק מישהו מהקהל בייאוש "אף אחד עוד לא מצא איזה מקלט שנוכל לשרוד בו? איזו שמורה ?". "אח שלי מצא..." אמר אחד מהקהל "אח שלי מצא שמורה". "יופי שאח שלך מצא שמורה. הוא יינצל בטוח. אבל מה איתנו???" צעק עליו מישהו אחר.
"האמת היא שישנן שמועות..." השיב היו"ר "שישנה דרך אחת להינצל". הס הושלך בקהל. "שמעתי... אני לא מתחייב על זה... אבל שמעתי שצריך פשוט להתחבא אצל איזה גוי טוב". "אני רוצה גוי. אני רוצה גוי" צעק מישהו מהקהל "אני מוכן אפי' שימכרו אותי..."
"בסופו של דבר הם עוד יתגעגעו אלינו." סיכם היו"ר "אתם תראו שתוך איזה שבוע שבועיים הם יתחננו שנחזור". אבל נראה שדבריו של היו"ר כבר לא נשמעו בקהל. הם הרגישו שהסוף קרב...
מתוך יומנה של לחמניה ערב פסח
