דבר תורה (עולם קטן - תולדות)

רעננה. סעודת ליל שבת בשבת שבע ברכות. "חיים, אני מקווה שהכנת דבר תורה" המשפט ממנו חששתי הגיע... "אבל זאבי, לא היה לי זמן להכין כלום" התחננתי, "שטויות" השיב חמי "זה לא צריך להיות ארוך, סומכים עליך". דמויות מפרשת השבוע החלו סובבות את ראשי, קישורים אפשריים בין הפרשה לחתונה, לחתן ולכלה, לפרשת בר המצווה של אח של החתן, אבל לא מצאתי דבר להיאחז בו. לא ישנתי באותו לילה, פתחתי ספרים, קראתי את כל הרש"ר הירש על הפרשה, עברתי על כל המדרשים ורק לפנות בוקר, הודיתי בפני עצמי בעיניים טרוטות שפשוט אין לי כלום, אין לי מה להגיד...ארוחת הצהריים התקדמה ועימה המרתון האדיר של דברי התורה. קרוב אמריקאי של הכלה עלה להגיד דבר תורה – הוא פתח בתיאור סרטון מ youtube וסיים בר' סולובייצ'יק – איך אני אמור להתחרות בדבר כזה ?! אחריו דיבר אח של החתן, אבא של החתן, אבא של הכלה, אמא של השדכן ודוד רחוק של המלצר. הקהל, על אף אהבתו לקב"ה בכלל ולתורתו בפרט היה על סף אובדן חושים. בתוככי ליבי החלה מתגנבת תקוה קטנה שמיהרתי לגרש. לא טוב לשגות באשליות. "אני זוכר בטירונות" לחשתי לגיסי "שכל יום היה מגיע הרגע ממנו פחדתי פחד מוות – מד"ס, ריצה של כמה ק"מ . כל יום הייתי שוגה באשליה שאולי היום ישכחו, אולי לא יספיקו, אולי הלו"ז יהיה כ"כ צפוף שפתאום הם יגלו שנגמר להם היום וכבר אין זמן למד"ס. יום אחד זה קרה... היום החשיך ועוד לא עשינו מד"ס. אושר החל להתפשט אט אט בגופי העייף... ואז הגיע המפקד אסף "ארבעה חבר'ה שיבואו עם פנסים. חמש דקות כולם על בגדי מד"ס"...

כשהייתי עוד בחור ישיבה נלהב, כל שבת שהייתי חוזר לביתי היה באמתחתי איזה דבר תורה. ללמד את המזרוחניקים קצת תורה, להפגיז אותם בר' קוק בקישור לפרשת השבוע. איך שהייתי מתחיל בהתלהבות להמריא אל על היתה אימי מקרקעת אותי "רגע, רגע, רגע, באיזו פרשה אנחנו בכלל ?" המשפט נהפך אצלנו לקאלט במשפחה. באופן קבוע שמישהו היה מתחיל להגיד דבר תורה, היינו מיד שואלים אותו "רגע, רגע, רגע, באיזה ספר אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע, באיזו דת אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע במה אנחנו מאמינים בעצם? ". אין ספק – רקע זה דבר חשוב.

מלון אי שם בירושלים. הייתי עם אשתי בשבת גיבוש של החברה שלה. עקב בעיה בריאותית חמורה ממנה אני סובל – חוסר עמוד שידרה, הסכמתי לומר דבר תורה לפני כל עובדי החברה ובני/בנות זוגם, שמותר לציין שהיו מורכבים מרוב חילוני מוצק. חשבתי לעשות איזה פתיח משעשע, ככה לשבירת הקרח, ופתחתי מול כל הקהל הגדול במילים – "מאחר שאני מניח שלא כולם מכירים את סיפור הפרשה, אני אספר קודם את הרקע – אז ככה בהתחלה ה' ברא את העולם ..." בנקודה זו ציפיתי לשמוע קולות צחוק מן הקהל... אולי איזה גיחוך קטן לפחות ... אפי' אשתי לא צחקה! אולי הם נעלבו ? אולי הם חושבים שזילזלתי בהם ? אולי זה פשוט לא מצחיק??? איך זה יכול להיות, זה מעולה – בדקתי את זה אפי' על עצמי וצחקתי (ואני עוד ביקורתי). אבל הקהל נעץ בי עיניים תמהות. בלית ברירה המשכתי בסיפור הרקע כאילו לא היתה זו בדיחה כושלת "ואחרי זה האדם גורש מגן עדן... ואז היה מבול... ואחרי זה היה מגדל בבל..." ובו בזמן תהיתי האם הצבע שפשה בפרצופי דומה יותר לעגבניה בשלה או לסיד חיוור. בישיבת המוסר בנוברדוק היו מעריצים אותי ... אף אחד שם לא שבר את מידת הגאווה כמוני...

רעננה. שבת שבע ברכות. חמי הגיע לשולחן בנחישות "אתה הבא בתור". אוי לא, הכל אבוד, אני אצא דביל מושלם. מוחי החל לעבוד במהירות של מעבד אינטל dual-core. משהו חייב לצאת מהפרשה הזו. נאדה... גורנישט... אבל אז זה קרה! הצלצול הגואל הגיע – הקהל המותש מדברי התורה התחיל לשיר את "שיר המעלות" וכמה ערבו צליליו באותה שעה... יש!!! אין מד"ס! ניצלתי! שלווה ברוכה נפלה עלי. לפחות בצהריים נספיק לחטוף איזו תנומה חסרת דאגות. או אז ניגש חמי שוב לשולחננו "טוב, אז אתה תדבר בסעודה שלישית". "אוי לא" רכנתי לגיסי "יש מד"ס עם פנסים".

לדברי תורה נוספים – http://www.haim.shoresh.org.il/
לתמיכה נפשית - vlado@olam-katan.co.il

'חיים כל העולם' - עולם קטן וירא

חשבון נפש
שמעתי בשבוע שעבר את הנאומים לזכר רבין וגם את דבריו של יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בדבר ההסתה הפרועה כנגד סבו – עד כדי השוואה של ההפגנה נגד רבין לליל הבדולח. הדברים הביאו אותי לחשבון נפש נוקב ולכתיבת השורות הבאות (בתקווה לנאום שנה הבאה בכיכר) -
"היתה זו כרוניקה ידועה מראש, בל ניתמם. האצבע שלחצה על ההדק אכן היתה של אדם בודד, אך האוירה שלפני הרצח היתה קיימת. ההסתה היתה חסרת גבולות – יכולת לשמוע אנשים שטוענים שאין לממשלה מנדט, שצעקו בריש גלי שהממשלה מביאה לאסון. היו אפי' רבנים (ויש ברשותי את השמות) שטענו שיש להפיל את הממשלה. לא פחות – להפיל. היתה אוירה שהזכירה (להבדיל אלף אלפי הבדלות!!! אבל ממש הזכירה) את אירופה של 1939. כאילו חוץ מהקטע של המחנות, אבל אוירה . איפה חשבתם שזה ייעצר? במילים? לא חשבתם שאף אחד ייקח את החוק לידיים? ומה לגבי הצעקות שצעקו "רבין בוגד" (ואל תשוו לי לצעקות אחרי מלחמת לבנון - "שרון בוגד! בגין בוגד!" הם באמת היו בוגדים). אבל השיא היה במשפט שאני אפי' מתקשה לחזור עליו, שלא האמנתי שבמדינה דמוקרטית יישמע אי-פעם, רק שבמו אזניי שמעתי אותו, ולא מאיש אחד... "פעם הבאה אני לא בוחר רבין" – אתם לא מתביישים ? והדברים הגיעו עד עד כדי כך שבתוככי משכן הדמוקרטיה, בכנסת ישראל, היו חברים שחלקם חברי כנסת עד היום,לבושתנו, שהגישו הצעת אי אמון! מה המרחק בין אי-אמון – איננו מאמינים בממשלה בראשותך, לבין רצח ראש ממשלה ?ואנחנו שתקנו... זהו! מעכשיו למדנו לקח. לא עוד! אני קורא לתפוס את כל אלו המסיתים ופשוט לפוצץ להם את הצורה. לקחת את אלו שלא מבינים שמילים יכולות להרוג ופשוט לדפוק להם כדור בראש. די להסתה! נמאסתם!"

סנוב, בלוד כבר היית ?
לפני מס' שבועות עיינתי להנאתי במקור ראשון. במהלך שיטוטי בין דפי העיתון הגעתי לאחד המדורים הקבועים ומתוכו נזדעק אלי מקום מגוריי. הכותב התלונן באותו טור על מצוקת הדיור של המשפחה הדתית הצעירה. בסדר. מקובל. אולם על אף מצוקתו הוא מבקש לא לשלוח אליו מיילים בקשר ללוד. או בלשון קודשו "הבנו, אפשר לקנות שם שישה חדרים בזול. סבבה. לא רוצים לגור בלוד." לא רוצה לגור בלוד? זכותך. אולם מה הסיבה , שימו לב - "כי זה קרוב מדי לנתב"ג ואנחנו חוששים שיום אחד במקום לחזור הביתה נפנה שמאלה במחלף וניכשל בטיסה לחו"ל". ובכן, לכתב היקר ולכל המודאגים האחרים (אם ישנם) - הריני להרגיעכם שהשילוט בנושא לא רע בכלל וגם אם פניתם בפניה הלא נכונה, יש פניית פרסה ממש לפני לוס אנג'לס. את הסיפא התקשיתי עוד יותר להבין – "ניכשל בטיסה לחו"ל" – למה התכוון המשורר? האם הוא באמת מפחד שברגע שיפנה לכיוון נתב"ג הוא מייד ייבלע בתוך מטוס בדרך לאי שם, או האם ישנה איזו כוונה נסתרת אחרת. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... הכתב כותב בלשון רבים - "לא רוצים לגור בלוד", אז איפה כן "רוצים?" – כמובן, “בגבעת שמואל, רעננה, פתח תקוה וכדו'.”
ובכן ידידיי מסתבר שדוקא יש הרבה שכן רוצים בלוד וב"ה הפרוייקטים החדשים והשכונות הותיקות מתמלאים בחבר'ה דתיים צעירים לשמחתנו ולשמחת התושבים הותיקים בעיר.
כתושב לוד וחבר הגרעין זה תשע שנים, אני יכול רק להמליץ לכם על האופציה הזו. אני יודע, אני יודע, לצופה מבחוץ לוד נשמעת כמו מקום די מפחיד, אבל מי שחי בעיר יודע את האמת... שהמצב קצת יותר גרוע ממה שחושבים... וברצינות – על אף החסרונות של העיר מסתבר שהיתרונות בה עולים בהרבה על החסרונות. וזו עובדה – אנשים מבסוטים! הגרעין כיום מונה קרוב ל250 משפחות וזאת עוד לפני הקליטה המסיבית הצפויה בשכונות החדשות. מה הסוד? האמת שיש כאן פשוט קהילה נהדרת, איכות חיים במובן האמיתי של המילה והרגשה של עשיה. אפי' אם לא עשית כלום ואתה רק חי כאן.
אני מניח שהקורא כעת תוהה לעצמו – מה הוא משחק אותה ? מדוע הוא לא מדבר על הבעיה המרכזית בלוד? למה הוא לא מדבר על בעיית הערבים בלוד ? ובכן רבותיי זו לא כזו בעיה. אמנם אין הרבה מקומות בילוי בעיר אבל אפשר ערב אחד לשחק כדורסל, ערב אחר יש כולל ערב, בקיצור הערבים זו לא כזו בעיה.
לסיכום - אם אתם מחפשים אלטרנטיבה במחיר שפוי, קהילה טובה, וגם קצת אידיאלים (אם זה עדיין לא מילה גסה) אתם מוזמנים. גם אם נכשלתם בעבר בטיסות לחו"ל. אה, ולא לשכוח - במחלף ימינה!

לחומרי הסתה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתגובות ולתיאום שבת קליטה - vlado@olam-katan.co.il