המירוץ אחרי הטור - חלק ב'

המירוץ אחרי הטור - חלק א'

באנו חושך לגרש, אבל נגמרו הבטריות בפלש

טיפים לזוגיות מושלמת

המדריך החלקי למחשב וציוד היקפי

בלי חיות אי אפשר לחיות (וגם עם) - חלק ב'

תקציר הפרקים הקודמים : לאחר מס' כישלונות כושלים של משפחת ולדומירסקי באחזקת חיות בית, הגיע הדבר האמיתי. אחותי ליאת שטסה לגיאורגיה עם בעלה (ונתקעה שם מאחר שבדיוק אז החליטו הרוסים לצאת למלחמה עם הגרוזינים) ביקשה מאיתנו לשמור על גור הלברדור החמוד שזה עתה אימצו לאחר שמצאו אותו נטוש בכניסה ליישוב אדם עד שיחזרו לארץ.

למרות שהשם אדם היה אמנם הברקה יפה, מהר מאוד דבק בגור החמוד השם 'נזק'. זה התחיל בכך שהוא החליט שהדרך הכי מהנה עבור הילדים להשתעשע איתו תהיה לנשוך אותם. הילדים חלקו על דעתו. זה המשיך בתפיסת הניקיון של אדם. למרות ששמתי לו עיתון במרפסת ומה יותר הגיוני מלעשות את צרכיך על העיתון (ככה גם יש לו מה לקרוא תוך כדי), הוא העדיף לפנק כל חלקה פנויה בבית חוץ מהעיתון בצרכיו. מאחר שאנו לא גרים בבית פרטי, ניסינו לשכן את אדם במרפסת שלנו. לא עבר יום עד שקיבלתי טלפון לעבודה מאחד השכנים "תגיד, היללות המזעזעות מגיעות מהמרפסת שלך במקרה ?", "אין לי מושג על מה אתה מדבר, נדבר אחר כך" השבתי לו. אט אט הבנתי שלגדל כלב זה כמו לגדל עוד ילד בבית וברוך ה' הילדים הקיימים מספקים לנו מספיק תעסוקה. 

אנחנו באופן כללי מאוד אוהבים את אחותי וגיסי, אבל בא נגיד שהגעגועים אליהם קיבלו משנה תוקף והפעלנו לחץ על הרוסים לסיים את המערכה בגיאורגיה כמה שיותר מהר כדי לחלץ את יקירינו שהיו תקועים שם. איך שנחת סופסוף המטוס בנתב"ג תפסתי את אחותי בטלפון "וואי ליאת, כמה שטוב שחזרתם. איך התגעגענו... אתם בטח ממש מתגעגעים לאדם". כשאחותי אספה אותו מאיתנו, נזק החמוד לא ביזבז זמן ובנסיעה חזרה לביתה הוא הקיא לה במכונית. בהמשך הוא נמסר לקרובי משפחה אחרים וגם שם המשיך במעלליו. בזאת תם חלום הילדות שלי. אולי יום אחד כשיהיה לנו בית פרטי ננסה שוב.

בקיצור לאחר כל הנסיונות וההשקעה מה שיצא לנו זה ארבעה ילדים שמפחדים מחיות. הבעיה החמורה ביותר הייתה אצל רואי. בכל פעם שהוא ראה כלב או חתול הוא עבר לצד השני של הרחוב. הוא אפילו פחד מנמלים. התייעצנו עם איזה מטפל חיות והוא הציע לנו ללכת על משהו יותר סולידי – אוגר סיבירי (או בשמו המדעי רגיסטר סיבירי). זו חיה מאוד עדינה וידידותית, היא לא נושכת ואוהבת ליטופים. רואי יאכיל אותה, ילטף אותה וכל הפחד מחיות ייעלם כלא היה.

לא התמהמהתי ומיד הלכתי לחנות חיות. לפני שהלכתי ייעץ לי אוהד ידידי – "תקנה אוגר יחיד. אם תקנה זכר ונקבה היא תמליט לך ואם תקנה שתי נקבות הן רק יריבו כל הזמן", אבל כשהגעתי לחנות הסבירה לי המוכרת המבינה שאם אקנה רק אוגר אחד הוא ישתעמם ("אז מה אם הוא ישתעמם?" כעס עלי אוהד לאחר מכן "מה אתה ועדת תרבות שלו?") וחוץ מזה שיש מבצע על כלוב, אוכל, משחקים ו2 אוגרים ב150 ₪. השתכנעתי ולקחתי הביתה 2 אוגרות ב300 ₪ (בכל זאת, לא תשדרג את הכלוב, המצע והאוכל ?).

איך שהגענו הביתה התחילו האוגרות להילחם אחת בשניה, יותר נכון אחת ביצעה פוגרום בשניה שצווחה בלי הפסקה. מעיין לא הצליחה לישון כל הלילה מזעקת הקרבן ודרשה כי אחליף מיד  את הרוצחת. נסעתי למחרת שוב לחנות החיות והחלפתי את האוגרת הקטלנית באוגרת קטנה וחמודה בגודל האוגרת המוכה שלנו. מיד כששמתי בכלוב את האוגרת החדשה חזר התסריט על עצמו. הסתבר שהאוגרת שלנו היא כנראה כלל לא אוגרת סיבירית אלא מזן המכונה "אוגרת כאפות".

מעיין לא הסכימה בשום פנים ואופן להכניס את השבת עם 2 האוגרות המתכתשות בבית. כשהצעתי לקחת את התוקפנית ולשחרר אותה ב"טבע" מעיין הזדעזעה "אבל יטרפו אותה מיד", כשניסיתי לשאול אותה מה אכפת לה, היא גם ככה רוצחת קטנה, מעיין פרצה בבכי היסטרי. "את יודעת מה" הצעתי לה "אולי נמסור אותה למשפחת שילה. יש להם כלוב גדול ונראה שאיכשהו האוגרים שלהם חיים בשלום ובנחת". וכך היה. כשעה לפני שבת דפקתי אצל משפחת שילה והתחננתי בפניהם שיכניסו לפנסיון האוגרים שלהם גם את הרוצחת הקטנה שלנו. הם דווקא הסכימו בשמחה, האוגרת נכנסה לכלוב החדש והמרווח, תפסה את הפינה שלה ותשקוט הארץ... ביום ראשון בבוקר הם גילו את שתי האוגרות האחרות מתות בכלוב.

בינתיים אצלנו האוגרת המוכה החלה להתרגל לשלטונה הבלעדי על הכלוב, היא התחילה לאכול כמו שצריך, לרוץ בגלגל כמו משוגעת (מה הקטע המוזר שלהם עם הגלגל?) ושקט מבורך ירד על ביתנו. הילדים כמובן לא שיחקו איתה, שכן על אף כל התחזיות, גם היא החליטה לנשוך אותם כשדחפו את ידיהם הקטנות לכלוב, אבל כבר לא היה אכפת לי מהילדים, העיקר שיש לי קצת שקט על הראש. מיום ליום היה נראה שהאוגרת שלנו מתחזקת ולא היה קשה לראות שהיא ממש ממש לא אוהבת את החיים בכלוב. למעשה היא הזכירה לי  סצינות מסרטי בית סוהר, בהם האסיר מתחיל להתעמל בכלא והופך לבריון מפלצתי. האוגרת התחילה לעשות מתח עם 2 ידיה על סורגי הכלוב ורק חיכתה להזדמנות שלה. יום אחד נקרתה בפניה הזדמנות, אחד הילדים הכניס לה אוכל לכלוב והשאיר סדק של מ"מ בפתח למעלה. מבחינה מדעית ברגע שאוגר בורח מהכלוב, הוא מאבד את התואר "אוגר" ופשוט הופך לעכבר. ולנו פתאום היה עכבר בבית. במשך כמה ימים הייתה היסטריה רבתית בבית, האוגר נעלם כלא היה ואני שיקרתי לילדים במצח נחושה שהוא פשוט ברח מהבית. לבסוף הצלחתי במבצע נועז ללכוד את האוגרת הנועזת. מכיוון שריחמתי על האוגרת שכ"כ סובלת מהחיים בשבי וגם אני לא ממש נהנה משהותה בכלוב שלנו, למען האינטרסים המשותפים שלנו הורדתי אותה למטה ושיחררתי אותה ב"טבע".

"אבא" הזדעזעה מעיין כשהבינה מה עשיתי "החתולות בטוח יטרפו אותה". "תירגעי חמודה" השבתי לה "קודם כל, היא לא פראיירית, בכל זאת היא הגיעה מסיביר, וחוץ מזה אני גם אוהב חתולים".

בלי חיות אי אפשר לחיות (וגם עם) - חלק א'

עוד מימי ילדותי המתרחקת אני חולה על חיות. פעם הטילה ציפור ביצה בקן שהקימה על אדן חלוני. לאימי לא עזרו כל המחאות על המחלות ועל הבלאגן, אני החלטתי לקחת את הגוזל תחת חסותי. שמתי אותו בקופסא, האכלתי אותו בפירורי לחם והסתובבתי איתו בגאווה בשכונה. לא היה מאושר ממני וגם עבור הגוזל אלו היו היומיים המאושרים בחייו. בעצם יום וחצי.

למעשה זו הייתה כמעט החיה היחידה שגידלתי אי פעם. לא חתול, לא צ'יוואווה ואפי' לא תוכי. לא מדויק, האמת היא שגם היה לי רומן קצר עם צב שמצאתי באיזה שיח ולימדתי אותו קצת על חיים בסטייל בתוך קופסת נעליים של ריבוק ופעם גם גידלתי חלזונות מחיפה, שזה לא החלזונות הלבנים והקטנים המעפנים של גוש דן, אלא בהמות קטנות בגודל של כדור פינג פונג שגם הם שוכנו בהתחלה בקופסת נעליים אבל בחרו להמשיך את דרכם על אחד הקירות בבית. (אה, וגם גידלתי כינים...)

אבל מה שבמיוחד חלמתי זה שיהיה לי כלב... ההורים שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן לעניין ואני נאלצתי להסתפק יחד עם שאר ילדי השכונה בגידול משותף של רקסי, פודל שחור נטוש שגדל בין הבניינים שלנו.

לא היה לי ספק שכשאקים בית משלי יהיו בו חיות. שפני הניסוי הראשונים היו דווקא ארנבי ניסוי. ליתר דיוק ארנבונים שכן מסתבר שארנב בוגר מגיע לגודל של ג'יפ. חשבתי שארנבונים יהיו בדיוק החיות החמודות הקטנות שיפתחו צוהר לילדיי לפתח חיבה עמוקה לגידול חיות בית, הרי אלו חיות עדינות שיושבות בחיק הילד ומתמסרות לליטופיו. בתיאוריה. למעשה הארנבונים שקנינו התגלו כחיות אנטיפטיות להחריד, הם הסכימו להיות מלוטפים רק אם הייתי מרתק אותם לריצפה באחיזת נלסון ולפעמים היו אפי' משחררים נשיכה קלה לילדים. הילדים קלטו את הרמז והסכימו לתקשר איתם רק ממרחק שני מטר. כל הטריקים והסבלנות לא עזרו, האכלנו אותם תוך כדי ליטוף, קצת שיחררנו אותם, אבל הארנבונים נשארו סנובים עד הסוף המר. לגבי הסוף המר אני לא מעוניין להרחיב שכן אני צריך להתייעץ עם עורך דיני אם חל במקרה זה חוק ההתיישנות, רק אומר כי על אף שארנבים אוהבים את השמש הם אוהבים יותר את הצל. יהי זיכרם ברוך.

בניסיון השני החלטתי ללכת על משהו פשוט יותר – דגים. (כלל קטן לטובת הקוראים – אם בחנות החיות ישנו שלט האומר "מבצע – אקווריום, 2 דגים ופילטר ב200 ₪ " אין סיכוי שתצא משם בפחות מ350 ₪. ) דגים לא נושכים, לא מלכלכים את הבית ואפשר לבהות בהם בשלווה במשך שעות - לא יותר -  אחר כך זה כבר נהיה משעמם... וכל מה שנשאר לך זה לזרוק מדי יומיים כמה פירורי אוכל ולהחליף מים פעם בשבועיים. כיף כיף כיף . הילדים מאוד התלהבו בהתחלה מהרכש החדש, בהמשך קצת פחות ולבסוף הם שכחו שבתוך הזכוכית עם המים הירוקים מתחבאים יצורים המתנגשים שוב ושוב בזכוכית עקב תנאי ראות קשים. חברים, לדגי הזהב יש יכולות הישרדות שלא היו מביישות גם תיקנים, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
קוראים יקרים – מיליוני דגים בעולם מסיימים את חייהם בצורה דומה, קחו בחשבון לפני שאתם  מתפתים לעסקאות מפוקפקות. בסופו של דבר מצאו הדגים את דרכם בחזרה אל הים הגדול בדרכים עקלקלות.

בניסיון הבא הלכתי כבר על הדבר האמיתי בעקבות הזדמנות פז שנקרתה בפניי - אחותי ובעלה מצאו גור לברדור יפהפה ונטוש  סמוך לכניסה ליישוב 'אדם', הם לקחו אותו איתם והחליטו לקרוא לו 'אדם' . אדם היה באמת יפהפה - גור לברדור בהיר וחמוד. מאחר שבאותו שבוע הם יצאו לטיול בגיאורגיה (כן, כן, איפה שפרצה מלחמה עם רוסיה לא מזמן. כן, כן, זה קרה בדיוק בשבוע שהם היו שם) היא הציעה לנו שניקח אותו לשבועיים עד שהם יחזרו מהטיול. חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת להגשים חלום ישן וגם להעניק לילדים את החוויה לה לא זכיתי בעצמי לגדל כלב בבית.

על עלילות אדם ומשפחת ולדומירסקי אספר לכם בשבוע הבא...

למי שממש אין סבלנות, שלחו לי מייל ל valdomh@gmail.com ונצ'פר אתכם לפני כולם.