פורים תשע

המדריך לחנוך ילדים

כבר מהרגעים הראשונים של טרום היכרותכם על ילדכם אתם עתידים ללמוד כלל חשוב בהורות – "יש דברים שטובים בתיאוריה". בקורס ההכנה ללידה תלמדו את טכניקת הנשימות המקלות מאוד על הצירים ועל כאבי הלידה של האם העתידית (כן,כן, שמענו...כואב לשניכם...). ובכן, מסתבר שהנשימות אכן עוזרות, כלומר כל עוד הכאבים לא מתחילים. כאשר הכאבים האמיתיים מתחילים ואתה ברוב טימטומך תעמוד מול אשתך ותגיד לה "תנשמי חמודה תנשמי" ואף תדגים לה איך, צפה לחוות כאבי לידה בעצמך באיזור העין הימנית... כאמור, יש דברים שטובים בתיאוריה. כך גם בהמשך הדרך – ודאי תקנה אי אלו ספרים העוסקים בחינוך הילדים שינסו להרים אותך מעל קשיי והתמודדיות היומיום, שיראו בכל סיטואציה מעצבנת אתגר והזדמנות לפתח את כישוריו המנטליים והשכליים של ילדך וסביר להניח שגם אתה תישבה לרגע בקיסמם ותחשוב שראית את האור. ידידי, דע לך, יש דברים שטובים בתיאוריה... ע"כ אזרתי חלציי והחלטתי לכתוב את המדריך האלטרנטיבי לחינוך ילדים כי מישהו צריך לומר את האמת!
למען שמי הטוב, אציין שאני מסתייג מכל הכתוב להלן, אני כלל נגד השיטות הקונבנציונליות של ענישת ילדים והדברים כלל נאמרו שלא על דעתי והוצאו מהקשרם.

אל תעניש, תן לילד ללמוד מתוצאות מעשיו

כלל בסיסי שתלמדו בקורס מודרני להורות אומר שלא בריא שהילד יגדל בסביבה של שכר ועונש, צריך פשוט לתת לילד להבין לבד את ההשלכה של מעשיו – לא תעשה שיעורים -> לא תדע את החומר, לא תסדר את החדר -> לא תצליח למצוא את המשחק שלך. אין ספק ששיטה זו היא אטרקטיבית במיוחד. כלומר לילדים. ואפי' יש סיכוי שלאחר שערימות הצעצועים יגיעו למפלס של מטר וחצי הילד יתחיל להרגיש מועקה מסוימת, ולאחר שהילד בכיתה ו' לא יידע את לוח הכפל אכן יבוא הלימוד המיוחל מתוצאות המעשים – אתה תלמד לא לעשות יותר שטויות בחינוך הילדים. למרות שעלי להודות כי שמעתי על מקרה שבו אכן הילד אמר לאביו "אבא, ניצחת! עכשיו אני מבין שהייתי צריך להקשיב לך. למדתי את ההשלכה הרעה של מעשיי" והאב הגאה אמר לבנו "יופי בן, עכשיו בא נשלם את הערבות ונלך מפה".

עזור לילד להתמודד עם רגשותיו

לפני מס' שנים, עת היינו טירונים ותמימים, קראנו אף אנו באי אילו ספרי חינוך מודרניים הדרכות מעשיות ויצירתיות לגידול ילדינו הרכים. אחד מהם דגל במוטו הבא – אל תיאבק ברגשות ילדיך, האזן להם בקשב רב ועזור לילד להגדיר את רגשותיו. השיחה הבאה הובאה כדוגמא -
הילד (בבכי) – המשאית האדומה הלכה לי לאיבוד.
הורה – אמממ... אני מבין. אתה בטח מאוד עצוב עכשיו.
הילד (בבכי מתון יותר) – אהבתי אותה מאוד.
הורה – ודאי שאהבת. היא היתה משאית מיוחדת מאוד.
הילד (רגוע ופילוסופי קמעה) – כן. קיבלתי אותה מתנה מסבא...
ההורה והילד צועדים יחדיו אל עבר השקיעה....
אולם גיליתי כי כשניסיתי ליישם עקרונות אלו הלכה למעשה, התוצאות היו מעט אחרות –
דוידי (בבכי) – המשאית האדומה הלכה לי לאיבוד.
אני – אמממ... אני מבין. אתה ודאי מאוד עצוב עכשיו.
דוידי (בבכי מתגבר) – איפה המשאית שלי ??? בטח מעייני לקחה לי...
אני – אתה עכשיו ודאי ממש מתוסכל. היא באמת היתה משאית מיוחדת מאוד.
דוידי (בצרחות) – אני - רוצה - את - המשאית - שלי .
אני – אתה ודאי זועם עכשיו... איי, איי...תירגע... בסדר, אני אקנה לך חדשה. (אתה ודאי מרוצה עכשיו?)

חינוך למצוות

כהורה דתי לבד מהחינוך הבסיסי של ילדיך אתה מחויב גם לחנכם לעבודת ה', לאהבת תורה ולקיום מצוות. אולם באופן מפתיע ישנה מצווה אליה אתה נמשך באופן מיוחד – "כבד את אביך ואת אימך", אתה מרגיש שאם את המצווה הזו הצלחת להנחיל לילדיך דייך. את מצוות כיבוד הורים צריך לקיים כמובן תמיד, אולם נראה שיש סיטואציה שבה מצווה זו מתגלה במלוא עיזוזה ויופיה – שנת הצהריים של אבא ואמא בשבת. קשה להסביר למה, אך אתה מרגיש שהדיבר החמישי אמור להופיע בעולם דוקא בשבת בין 2 ל4, לא מצרכים אגואיסטיים חלילה אלא לצורך עבודת ה' של ילדיך.
כמה אנו צריכים להודות לילדינו על תמימותם בגילאים הצעירים, אם היה לילדך עוד טיפה תחכום וציניות, כשהיית מלמד אותו שיש מצוה של אלוקים שהוא צריך לשמוע בקולך, הוא היה מחייך חיוך ערמומי - "מה אתה אומר אבא! ממש מצווה כזו אה... How convenient".

המספר ושיברו

מיומנות חשובה ביותר בהתמודדות עם הילדים היא יכולת מתמטית. ולא, אני לא מדבר רק על עזרה בשיעורי הבית של הילדים. אני מכוון בעיקר לשליטה בשיטה העשרונית ככלל ובשיטת השברים בפרט. לאחר שביקשת מילדך זה 20 פעמים "תסדר את המשחק בחזרה לקופסה", כאשר 10 פעמים מתוכם היו "בפעם האחרונה" אתה מתחיל אט אט להרגיש את הזילות שבמילה "אחרונה", או אז אין מוצא אלא לעבור לשיטת האולטימטום, או בשמה העממי "אני סופר עד 3". הבעיה בשיטה זו שבד"כ אתה אכן מגיע ל3, ואתה הרי יודע מה בא אחרי 3... ארבע. אך חוץ משעשוע מספרי לא השגת דבר. לכן משימתך היא לעכב את המס' 3 ככל שביכולתך. 1... 2... אני מזהיר אותך... (לא נצפית התרגשות אצל היריב) 2 וחצי... 2 ושבע שמיניות... 2 וחמש עשרה חלקי שש עשרה... וכן הלאה, כפי השגתך המתמטית. כפי שאמרתי - מחנך טוב צריך לדעת חשבון!
המשך יבוא...

  (ילדים מחונכים. צילום אילוסטרציה)

המשך בא...

ובכן לאחר ששבוע שעבר סקרנו את טכניקות החינוך השונות והוכחנו באופן אמפירי שלעיתים אין מנוס והילד צריך לקבל עונש, נותרנו עם השאלה איזה עונש נבחר לבנדיט הקטן ?
השיטה הדמוקרטית – תבחר לעצמך את העונש שלך. ניסיתי. בדקתי. לא עובד. מסתבר שהילד מסרב להרתיע את עצמו. הבת שלי באופן עקבי חושבת ש "לא לעשות מקלחת" זה עונש ראוי בעבורה, בעוד אני די בטוח שזהו אינטרס מובהק שלה.
השיטה הקומוניסטית – או במילים אחרות הלאמת נכסים. השיטה אפקטיבית במיוחד אם הילד קיבל אך היום מתנה. "אם אתה לא נכנס לאמבטיה עכשיו, אני לוקח לך את הפליימוביל". לרוב השיטה קורסת כשיש לך ארון בגדים מלא בפליימוביל וכל מיני משחקים אחרים שבנך כבר מזמן שכח שיש לו ואתה מוצא את עצמך בכפר השעשועים באותו שבוע מאחר שלילד אין מספיק משחקים בבית.
השיטה הפשיסטית – שימוש בזרועות הביטחון להחלת מרות. "אם לא תאכל יבוא שוטר". אני מודה שלמרות שהשיטה הייתה להיט של ממש בקרב האבות המייסדים, כיום היא פחות אטרקטיבית, כנראה בעקבות ירידת קרנה של המשטרה. אם כי שמעתי שבהתנחלויות יש שמשתמשים בה בוריאציה של יבוא יס”מניק.
השיטה הצבאית –הטלת עוצר. לא הולכים לחברים ולא מזמינים חברים הביתה. מה כן עושים ? נשארים בבית ומשגעים את אבא ואמא. באמריקה יש לזה כינוי יותר עצמתי – "אתה מקורקע".השיטה הפמיניסטית – חכה חכה שאבא יבוא ...
השיטה השמאלנית – הורה - "איזה עונש אתה הולך לקבל!!", הילד - "איזה עונש?", הורה – "אוהו איזה עונש", הילד – "איזה עונש?", הורה – "תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת על איזה עונש חשבתי...", הילד – "איזה עונש?". בקיצור, איומים בלי קבלות.

כל בית צריך מרפסת/תא מעצר

כולנו מכירים את העונש המוכר והחביב "לך לחדר" – הילד הגזים/התחצף/השתולל, מה חינוכי יותר מלשלוח את הילד שיירגע קצת בחדרו ויחשוב על מה שהוא עשה. אלא שיש בעיה, לא רק שהילד מסרב לחשוב על מה שהוא עשה, הוא גם מסרב להישאר בחדר. כמובן, קיימת תמיד אופציית ה"דירדור אמצעים" – אם תצא מהחדר תקבל עונש עוד יותר חמור - אני אקח לך את ה...., אני אתן לך ... לא משנה, אני לא רוצה להסתכסך עם מר קדמן. בכל אופן כפי שגילו רשויות אכיפת חוק אחרות – בלי מנעול זה לא יילך. אני מכיר אפי' ילד אחד (בלי להזכיר שמות) שאבא ואמא שלי נעלו אותו לכמה דקות בשירותים (ועוד בלי עיתון!!!).
אני לא מת על העונש הזה אבל אם אתם בכל זאת משתמשים בו, קיראו לילד בשמו – עונש מעצר. אה, ואל תשכחו לקרוא לילד גם את הזכויות שלו.
גברים מול נשים
השיטה הנשית בחינוך ילדים נוטה יותר לכיוון הרחמים. לא רחמים על הילד, אלא רחמים על האמא – "בבקשה, חמודי, אני מתחננת... אני נופלת מהרגליים... אתה לא מרחם על אמא?". בעוד הגבר נוטה יותר לשיטה הערסית, ראש בראש – "לך למיטה שלך. אם אתה עוד פעם בא לכאן אני מחזיר אותך למיטה גם ב2 בלילה! אל תנסה אותי!".

לא לשקר לילד

כלל חשוב ביותר בחינוך ילדים הוא לא לשקר לילד. אל תאיים על הילד בעונש שאינך מסוגל לקיים! טוב, נו, לא עובד... ועכשיו יבואו המצקצקים בלשונם, הפעם ולדומירסקי באמת שתה יותר מדי וודקה. לשקר לילד ? בחיים לא. ובכן כנראה שרק אני אומר לילדים – "אם אתה לא נכנס עכשיו לאוטו, אנחנו נוסעים בלעדיך" ואולי אתם באמת דוברי אמת ואתם אכן משאירים אותו אי שם באמצע העיר רק כדי לא לחטוא לאמת ? ובודאי אני היחיד שאומר "טוב, שלום, הלכנו..." כשאני מחכה ליד הדלת. והאם אף פעם לא טרקתם את הדלת ועמדתם לידה כדי שהוא יחשוב שכבר הלכתם ? בא נודה על האמת – כולנו שקרנים קטנים...

דילמת הפליק

לא, אני לא הולך לדרוך על המוקש הזה, רק לספר לכם שהשבוע שמעתי בגלי צה"ל על מחקר חדש הטוען כי ילדים שקיבלו פליקים בילדותם מתמודדים טוב יותר עם אתגרים בחייהם ובכלל יוצאים יותר טוב... חבל רק ששלושה חדשים קודם לכן התפרסם מחקר הטוען בדיוק את ההיפך – שילדים שלא קיבלו כלל פליקים בילדותם יוצאים מוצלחים בהרבה מאלה שכן. מה שמוביל למסקנה שילדים שלא קיבלו פליקים נרשמים יותר לחוג לסטטיסטיקה (או להיפך).

מילות סיכום ברצינות לא טיפוסית

אין ספק שהרגע בו אתה מבין ומפנים את חשיבות מצוות כיבוד אב ואם היא כאשר אתה הופך הורה בעצמך, או אז אתה טופח על מצחך וחושב – "איזה ילד זבל הייתי...", כמה נתנו לי וכמה צרות אני עשיתי בתמורה, רק אז אתה מבין כמה המערכת בינך לבין הוריך היתה א-סימטרית. אז קח את התובנה הזו ושאב ממנה כח לסלוח לילדים שלך על חוסר ההבנה שלהם. כי למרות שהם לפעמים אגואיסטים קטנים ויכולים להוציא אותך מדעתך, אתה היית בדיוק כמוהם! וההורים שלך ידעו להכיל אותך בגלל שבסופו של דבר אתה היית הדבר היקר להם ביותר בעולם, בדיוק כמו שהילדים שלך הם היצורים שאתה הכי אוהב בעולם. לסיכום, קח את הכל בחיוך, תצחק מהחוצפות הקטנות שלהם, ואל תדאג -יום אחד גם להם ייפול האסימון (מטבע שהיתה משמשת לתשלום עבור שיחות טלפון לפני הטלכרט [כרטיס שהיה משמש לצורך תשלום בטלפונים ציבוריים {מכשירים שהיו מוצבים ברחוב לצורך שיחות}])...
* אגב, נכון שהמתכנתים החננות שקראו את השורה האחרונה בדקו אם יש שם שגיאת קומפילציה ?

סיפורי ילדים

בשני הטורים האחרונים עסקנו (אני ואתם. אני בכתיבה לתוך הלילה ואתם בקריאה באמצע התפילה) בחינוך ילדים. אולם השפעה לא פחותה מהחינוך הפורמאלי של ילדינו ישנה לעיסוקיהם בשעות הפנאי- בספרים שהם קוראים או שאנו קוראים להם ובתכניות הטלוויזיה שהם רואים (במחשב, במחשב...). הטורים הבאים יעסקו בנושא סיפורי הילדים – אילו מסרים עולים מהם ומס' תהיות מתבקשות.

(ילדים. צילום אילוסטרציה)

הברווזון המכוער
לכאורה מה יש להתלונן, סיפור חינוכי למופת – סיפור המלמד שגם אם אתה ילד מכוער קטן אל תיקח ללב, יהיה בסדר. האומנם מודל חינוכי? שימו לב –הברווזון הג'יפה לא נגאל ע"י כך שהוא מבין שהחיצוניות לא חשובה בעצם והוא מאוד מיוחד למרות שכולם שופטים אותו לפי מראהו החיצוני. הוא פשוט נהיה ברבור חתיך. ומכאן למוסר ההשכל – גם אם אתה ילד מכוער אל תיקח את זה קשה מדי, יש סיכוי שתגדל להיות יפה תואר, ואם לא - חמישים אלף שקל ומסדרים לך אף חדש...

קריוס ובקטוס
תקציר – 2 יצורים מאוד סימפטיים שוכנים בפיו של ילד אוהב ממתקים שאינו מקפיד לצחצח שיניים עד שהוא מתחיל למלא אחרי הוראות אימו ורופא השיניים. מוסר השכל – אם לא תאכל ממתקים תרעיב למוות יצורים חביבים שכל פשעם הוא רצונם לחיות. אם תצחצח שיניים תהרוס להם את הבית לגמרי ובסופו של דבר תזרוק אותם לים. עכשיו, אתה בטוח שאתה רוצה לצחצח שיניים ?
מקס ומוריץ
הורים יקרים, אני מפיל את תחינתי לפניכם, אל תיקנו לילדיכם את הספר הנורא הזה. ויקיפדיה מגדירים את הסיפור כבעל הומור מעט מרושע. רבותי אחמדיניג'אד הוא "מעט מרושע", הסיפור הזה הוא מטורף, חולה נפש ופסיכופתי. להלן כמה סצינות נבחרות, שיפטו בעצמכם – 1. מקס ומוריץ ממלאים את מקטרתו של המורה בחומר נפץ. לא פחות. (לימים היו שותפים לחיסולו של יחיא עייש בשיטה דומה) 2. האופה זורק את מקס ומוריץ לתנור יחד עם הבצק כדי שיישרפו למוות. מלבב, לא כן? 3. לא לדאוג שני השובבים הסכיזופרנים נמלטים ממיתה משונה זו, רק כדי ליפול לידיו של איכר זועם שמחליט ללמד אותם לקח בצורה מעט חריפה – הוא פשוט טוחן אותם ומאכיל בהם את הברווזים. ממש משעשע. לא נותר לי אלא לסיים במילותיה של עירית לינור – כשלוקחים בחשבון את העובדה שהילדים הגרמנים גדלו על "מקס ומוריץ" זה מסביר הרבה דברים.
עמי ותמי
ובקטגוריית ספרי הפסיכופטים יש למקס ומוריץ תחרות קשה – עמי ותמי, או בשפת המקור הנזל וגרטל. להן עיקרי סיפור הילדים החביב – 1. אביהם ואימם החורגת של עמי ותמי סובלים מרעב כבד בבית, אולם הם מוצאים פיתרון כלכלי הגיוני – בוא נזרוק את הילדים באמצע היער. אמרו ועשו. 2. ביער אנו מתוודעים לגברת שלעומתה דמיאן קרליק נראה כמו הרב דוד גרוסמן. אותה גברת חביבה מאכילה את עמי ותמי ממתקים, כדי שתוכל לאכול אותם לאחר מכן. אז יש לילדינו המתוקים גם אלמטים קניבליים בסיפור. הלאה – 3. עמי ותמי בעלי התושיה וחסרי העכבות דוחפים את גברת מכשפה לתוך התנור הבוער בעודה בחיים. אז אפילו רצח בשריפה יש לנו. הידד. כל מי שגדל על הסיפור הזה, או שספר מרושע זה הסתובב לו בביתו, מוזמן לפנות אל הוריו ולומר להם "אבא, אמא, בגללכם!".
סינדרלה / שלגיה / עמי ותמי
ללא ספק יש רבדים על רבדים נסתרים בשלושת הסיפורים הללו, אולם ישנו מסר ברור העולה מהם בבהירות ובחדות – לא כדאי להתחתן פעם שניה.
ועוד קושיה על סינדרלה
בחצות הכרכרה הפכה חזרה לדלעת, הבגדים חזרו להיות סחבות, העגלונים חזרו להיות עכברים ורק נעל הזכוכית נשארה נעל זכוכית ? השגחה פרטית או מה ?!
הדייג ודג הזהב
את אגדת המופת הזו כתב סופר בשם אלכסנדר פושקין. אמנם ע"פ השם אפשר להבין שהסופר רוסי אך ללא ספק הוא היה נשוי לפולניה.
לפעמים אורי...
האם גם בביתכם יש ספרים של חיים ולדר בגודל שולחן פינג פונג ? בכל אחד מהדפים מופיע הילד אורי שנמשיו נראים כאילו מישהו חורר את פניו עם מחוגה, ריסיו באורך מחטי אורן והוא עוטה על פניו הבעה רגשית שונה מדף לדף. לכל דף כותרת גדולה המסבירה את הבעתו של אורי – "לפעמים אורי פוחד", "לפעמים אורי מתחרט". רק שמחמת גודלו של הספר, קשה מאוד לשומרו בחתיכה אחת כך שאצלנו נוסף לאורי עוד תיאור "לפעמים אורי נקרע"...
זהבה ושלושת הדובים
"אתה שומע בן. זהבה הלכה ביער, נכנסה לבית של שלושה דובים, אכלה מהדיסה (זה חם מדי, זה קר מדי , בלה בלה בלה), ישבה בכיסא הכי קטן וישנה במיטה הקטנה. הדובים חזרו והיא ברחה.", "ואז אבא?", "זהו בן. נגמר. לילה טוב", "זה לא סיפור! אתה הבטחת לי סיפור...".
המשך יבוא ...
המשך בא...
בגדי המלך החדשים
כולכם ודאי שמעתם את סיפור בגדי המלך החדשים מס' פעמים, אולם האם אתם בטוחים שהסיפור האמיתי הוא זה שסופר לכם ? ואולי זה מה שקרה שם באמת - בממלכה מסוימת חי מלך ישר ועניו אשר לא היה החכם באדם, אולם תמיד אהב ללמוד דברים חדשים. לאותה ממלכה הגיעו שני חייטים מדענים שפיתחו חומר אשר עקב תהליכים נוירו- אופטיים (שאין כאן המקום לפרט) פולט קרינה באורכי גל שרק אנשים המשתמשים במוחם בצורה יוצאת מן הרגיל יכולים לזהות, או בקיצור – דבילים לא רואים אותו. המלך אשר כאמור היה חובב ידע גדול (גם אם לא מבריק) מיד הזמין בגד העשוי מן החומר הנדיר תמורת סכום גדול, המשקף בהחלט את ערך התגלית המרעישה. הגיע היום והבגד כבר מוכן, המלך בא לראותו... ולא ראה דבר. המלך כמובן האדים במבוכה והשפיל את עיניו. החייטים הנבונים שראו את מצוקת המלך עודדו אותו– "לא נורא, אדונינו המלך, יש דברים שלא רואים מיד... המשך ללמוד ולהחכים וגם אתה תראה את הבגד". המלך מעודד מדברי החייטים יצא למצעד גדול ברחבי הממלכה כשהוא עטוי בבגד המתוחכם. ההמון מטבעו היה ברובו עממי ולא חכם במיוחד ורק מיעוטו חכם. החכמים המעטים שהיו בקהל עצרו את נשימתם, בגד מפואר שכזה הם לא ראו מימיהם. רוב הציבור שלא ראה כלל את הבגד, רק את המלך הערום מבעד לבגדים, החריש כמובן, שכן לא רצה להסגיר את סודו. האנשים הפשוטים רק הסתכלו בהערכה על החכמים שכן ראו, והרגישו כאילו הם רואים את בגדי המלך דרך עיניהם. הממלכה עמדה לפני שלב חדש, ההמון רצה ללמוד, להחכים, להשתפר... שעה גדולה הגיעה לממלכה! סופסוף החכמים יוכלו להנהיג את העם ולהצעיד אותו קדימה. אולם לפתע נשמעה צעקה! אחד הילדים שלא רק שהיה טיפש גדול, אלא גם לא היה לו מספיק שכל להסתיר את זה, החל לצעוק בקול "המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". החכמים הביטו בילד בסלחנות, אולם מס' טיפשים בקהל החלו אף הם להצטרף אל הילד "זה נכון. המלך הוא עירום". אחד החכמים ניסה להסות את קהל הנבערים "אתם טועים! פשוט רק חכמים יכולים לראות אותו", "מה אתה מבלבל את המח?" צעק אליו אחד האיכרים "מתנשא שקרן שכמוך! עובדה שגם הילד לא ראה את הבגד". על הטענה המבוססת לוגית של אחד החכמים "אבל אולי הילד הוא אידיוט" ההמון הגיב במטח עגבניות כבד "אין כאן שום בגד, זה הכול אשליה. מתנשאים שקרנים!". צעקות החלו לעלות מן ההמון "המלך הוא עירום. הכול שקר". החייטים החכמים שזיהו את ההתפתחות המדאיגה, ארזו את חפציהם והסתלקו מן הממלכה לפני שייסקלו ע"י ההמון הנבער. המלך, שהושפע אף הוא מן ההמון הנבער, התמלא זעם על אותם "שקרנים" והממלכה ... היא נשארה בבורותה, המשיכה לצפות באח הגדול והתדרדרה לה לעוד מאה שנות טמטום.
הלו אבא
הלו אבא הוא סיפור חביב וחינוכי, המלמד את הילד שהוא לא צריך להיות חמדן קטן ורק לרצות מתנות ואבא שחוזר מהעבודה זו מתנה מספיק גדולה. זה המקום להזכיר לכם את הכלל מהפר' שעבר – "יש דברים שטובים בתיאוריה". הוורסיה שלי ל'הלו אבא' נראית בערך כך -

- הלו, הלו, דוידי ?
- איפה אתה אבא ?
- אני בעבודה. תביא לי את אמא.
- אבא! מה תביא לי מתנה ?
- מה מתנה עכשיו?! תביא לי את אמא.
- אבל אני רוצה מתנה.
(אהה... נזכרתי... אני אעשה לו את התרגיל מ'הלו אבא') - טוב טוב, בסדר. שים לב - אני אביב לך טרקטור עם ...
- יש!!! טרקטור.
- חכה, חכה, מה אתה קופץ? לא סיימתי. אני אביא לך ... טרקטור עם... כנפיים.
- ייישששש! רואי, אבא מביא לי טרקטור עם כנפיים ולך הוא לא מביא כלום.
- דוידי, דוידי, חכה שניה. לא נראה לך מוזר? תחשוב רגע - לטרקטור אין כנפיים לאוירון יש כנפיים.
- אבל אתה הבטחת!
- אבל אין לו כנפיים!!! מה אתה רוצה שאני אעשה? לאווירון יש כנפיים.
- אז אתה מביא לי אווירון ? - כן בדיוק. אני אביא לך אוירון עם ... משוטים.
- מעייני... אבא מביא לי טרקטור עם כנפיים ואוירון עם משוטים.
- אבל דוידי, אתה אמור לשאול עכשיו - "אווירון עם משוטים ???" למה שלאווירון יהיו בכלל משוטים ? (חוץ מהמטוס ההוא בניו יורק שנפל להדסון)
- אבל אתה הבטחת לי!!! אתה מביא לי טרקטור עם כנפיים ואווירון עם משוטים.
- לא לא לא. אולי כלב עם שפם, כלומר תיש עם משקפיים... נו, עזוב, אני אביא מתנה אחרת.
- לא רוצה אחרת.
- כן, כן. אני אביא לך מתנה נהדרת - איש עם משקפיים.
- מה פליימוביל ?
- לא!!! לא פליימוביל!!! מה יש לך היום?! אני אביא לך את אבא.
- לא רוצה את אבא! רוצה מתנה!
- (וואי וואי הסתבכתי). בסדר. בסדר. נו מה אתה רוצה שאני אקנה לך ?
- ספר עם שלט רחוק.
- דוידי... די כבר... לספר אין שלט רחוק למכונית יש שלט רחוק.
- טוב, אז תביא מכונית.