רעננה. סעודת ליל שבת בשבת שבע ברכות. "חיים, אני מקווה שהכנת דבר תורה" המשפט ממנו חששתי הגיע... "אבל זאבי, לא היה לי זמן להכין כלום" התחננתי, "שטויות" השיב חמי "זה לא צריך להיות ארוך, סומכים עליך". דמויות מפרשת השבוע החלו סובבות את ראשי, קישורים אפשריים בין הפרשה לחתונה, לחתן ולכלה, לפרשת בר המצווה של אח של החתן, אבל לא מצאתי דבר להיאחז בו. לא ישנתי באותו לילה, פתחתי ספרים, קראתי את כל הרש"ר הירש על הפרשה, עברתי על כל המדרשים ורק לפנות בוקר, הודיתי בפני עצמי בעיניים טרוטות שפשוט אין לי כלום, אין לי מה להגיד...ארוחת הצהריים התקדמה ועימה המרתון האדיר של דברי התורה. קרוב אמריקאי של הכלה עלה להגיד דבר תורה – הוא פתח בתיאור סרטון מ youtube וסיים בר' סולובייצ'יק – איך אני אמור להתחרות בדבר כזה ?! אחריו דיבר אח של החתן, אבא של החתן, אבא של הכלה, אמא של השדכן ודוד רחוק של המלצר. הקהל, על אף אהבתו לקב"ה בכלל ולתורתו בפרט היה על סף אובדן חושים. בתוככי ליבי החלה מתגנבת תקוה קטנה שמיהרתי לגרש. לא טוב לשגות באשליות. "אני זוכר בטירונות" לחשתי לגיסי "שכל יום היה מגיע הרגע ממנו פחדתי פחד מוות – מד"ס, ריצה של כמה ק"מ . כל יום הייתי שוגה באשליה שאולי היום ישכחו, אולי לא יספיקו, אולי הלו"ז יהיה כ"כ צפוף שפתאום הם יגלו שנגמר להם היום וכבר אין זמן למד"ס. יום אחד זה קרה... היום החשיך ועוד לא עשינו מד"ס. אושר החל להתפשט אט אט בגופי העייף... ואז הגיע המפקד אסף "ארבעה חבר'ה שיבואו עם פנסים. חמש דקות כולם על בגדי מד"ס"...
כשהייתי עוד בחור ישיבה נלהב, כל שבת שהייתי חוזר לביתי היה באמתחתי איזה דבר תורה. ללמד את המזרוחניקים קצת תורה, להפגיז אותם בר' קוק בקישור לפרשת השבוע. איך שהייתי מתחיל בהתלהבות להמריא אל על היתה אימי מקרקעת אותי "רגע, רגע, רגע, באיזו פרשה אנחנו בכלל ?" המשפט נהפך אצלנו לקאלט במשפחה. באופן קבוע שמישהו היה מתחיל להגיד דבר תורה, היינו מיד שואלים אותו "רגע, רגע, רגע, באיזה ספר אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע, באיזו דת אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע במה אנחנו מאמינים בעצם? ". אין ספק – רקע זה דבר חשוב.
מלון אי שם בירושלים. הייתי עם אשתי בשבת גיבוש של החברה שלה. עקב בעיה בריאותית חמורה ממנה אני סובל – חוסר עמוד שידרה, הסכמתי לומר דבר תורה לפני כל עובדי החברה ובני/בנות זוגם, שמותר לציין שהיו מורכבים מרוב חילוני מוצק. חשבתי לעשות איזה פתיח משעשע, ככה לשבירת הקרח, ופתחתי מול כל הקהל הגדול במילים – "מאחר שאני מניח שלא כולם מכירים את סיפור הפרשה, אני אספר קודם את הרקע – אז ככה בהתחלה ה' ברא את העולם ..." בנקודה זו ציפיתי לשמוע קולות צחוק מן הקהל... אולי איזה גיחוך קטן לפחות ... אפי' אשתי לא צחקה! אולי הם נעלבו ? אולי הם חושבים שזילזלתי בהם ? אולי זה פשוט לא מצחיק??? איך זה יכול להיות, זה מעולה – בדקתי את זה אפי' על עצמי וצחקתי (ואני עוד ביקורתי). אבל הקהל נעץ בי עיניים תמהות. בלית ברירה המשכתי בסיפור הרקע כאילו לא היתה זו בדיחה כושלת "ואחרי זה האדם גורש מגן עדן... ואז היה מבול... ואחרי זה היה מגדל בבל..." ובו בזמן תהיתי האם הצבע שפשה בפרצופי דומה יותר לעגבניה בשלה או לסיד חיוור. בישיבת המוסר בנוברדוק היו מעריצים אותי ... אף אחד שם לא שבר את מידת הגאווה כמוני...
רעננה. שבת שבע ברכות. חמי הגיע לשולחן בנחישות "אתה הבא בתור". אוי לא, הכל אבוד, אני אצא דביל מושלם. מוחי החל לעבוד במהירות של מעבד אינטל dual-core. משהו חייב לצאת מהפרשה הזו. נאדה... גורנישט... אבל אז זה קרה! הצלצול הגואל הגיע – הקהל המותש מדברי התורה התחיל לשיר את "שיר המעלות" וכמה ערבו צליליו באותה שעה... יש!!! אין מד"ס! ניצלתי! שלווה ברוכה נפלה עלי. לפחות בצהריים נספיק לחטוף איזו תנומה חסרת דאגות. או אז ניגש חמי שוב לשולחננו "טוב, אז אתה תדבר בסעודה שלישית". "אוי לא" רכנתי לגיסי "יש מד"ס עם פנסים".
לדברי תורה נוספים – http://www.haim.shoresh.org.il/
לתמיכה נפשית - vlado@olam-katan.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה