סיפורי ילדים

בשני הטורים האחרונים עסקנו (אני ואתם. אני בכתיבה לתוך הלילה ואתם בקריאה באמצע התפילה) בחינוך ילדים. אולם השפעה לא פחותה מהחינוך הפורמאלי של ילדינו ישנה לעיסוקיהם בשעות הפנאי- בספרים שהם קוראים או שאנו קוראים להם ובתכניות הטלוויזיה שהם רואים (במחשב, במחשב...). הטורים הבאים יעסקו בנושא סיפורי הילדים – אילו מסרים עולים מהם ומס' תהיות מתבקשות.

(ילדים. צילום אילוסטרציה)

הברווזון המכוער
לכאורה מה יש להתלונן, סיפור חינוכי למופת – סיפור המלמד שגם אם אתה ילד מכוער קטן אל תיקח ללב, יהיה בסדר. האומנם מודל חינוכי? שימו לב –הברווזון הג'יפה לא נגאל ע"י כך שהוא מבין שהחיצוניות לא חשובה בעצם והוא מאוד מיוחד למרות שכולם שופטים אותו לפי מראהו החיצוני. הוא פשוט נהיה ברבור חתיך. ומכאן למוסר ההשכל – גם אם אתה ילד מכוער אל תיקח את זה קשה מדי, יש סיכוי שתגדל להיות יפה תואר, ואם לא - חמישים אלף שקל ומסדרים לך אף חדש...

קריוס ובקטוס
תקציר – 2 יצורים מאוד סימפטיים שוכנים בפיו של ילד אוהב ממתקים שאינו מקפיד לצחצח שיניים עד שהוא מתחיל למלא אחרי הוראות אימו ורופא השיניים. מוסר השכל – אם לא תאכל ממתקים תרעיב למוות יצורים חביבים שכל פשעם הוא רצונם לחיות. אם תצחצח שיניים תהרוס להם את הבית לגמרי ובסופו של דבר תזרוק אותם לים. עכשיו, אתה בטוח שאתה רוצה לצחצח שיניים ?
מקס ומוריץ
הורים יקרים, אני מפיל את תחינתי לפניכם, אל תיקנו לילדיכם את הספר הנורא הזה. ויקיפדיה מגדירים את הסיפור כבעל הומור מעט מרושע. רבותי אחמדיניג'אד הוא "מעט מרושע", הסיפור הזה הוא מטורף, חולה נפש ופסיכופתי. להלן כמה סצינות נבחרות, שיפטו בעצמכם – 1. מקס ומוריץ ממלאים את מקטרתו של המורה בחומר נפץ. לא פחות. (לימים היו שותפים לחיסולו של יחיא עייש בשיטה דומה) 2. האופה זורק את מקס ומוריץ לתנור יחד עם הבצק כדי שיישרפו למוות. מלבב, לא כן? 3. לא לדאוג שני השובבים הסכיזופרנים נמלטים ממיתה משונה זו, רק כדי ליפול לידיו של איכר זועם שמחליט ללמד אותם לקח בצורה מעט חריפה – הוא פשוט טוחן אותם ומאכיל בהם את הברווזים. ממש משעשע. לא נותר לי אלא לסיים במילותיה של עירית לינור – כשלוקחים בחשבון את העובדה שהילדים הגרמנים גדלו על "מקס ומוריץ" זה מסביר הרבה דברים.
עמי ותמי
ובקטגוריית ספרי הפסיכופטים יש למקס ומוריץ תחרות קשה – עמי ותמי, או בשפת המקור הנזל וגרטל. להן עיקרי סיפור הילדים החביב – 1. אביהם ואימם החורגת של עמי ותמי סובלים מרעב כבד בבית, אולם הם מוצאים פיתרון כלכלי הגיוני – בוא נזרוק את הילדים באמצע היער. אמרו ועשו. 2. ביער אנו מתוודעים לגברת שלעומתה דמיאן קרליק נראה כמו הרב דוד גרוסמן. אותה גברת חביבה מאכילה את עמי ותמי ממתקים, כדי שתוכל לאכול אותם לאחר מכן. אז יש לילדינו המתוקים גם אלמטים קניבליים בסיפור. הלאה – 3. עמי ותמי בעלי התושיה וחסרי העכבות דוחפים את גברת מכשפה לתוך התנור הבוער בעודה בחיים. אז אפילו רצח בשריפה יש לנו. הידד. כל מי שגדל על הסיפור הזה, או שספר מרושע זה הסתובב לו בביתו, מוזמן לפנות אל הוריו ולומר להם "אבא, אמא, בגללכם!".
סינדרלה / שלגיה / עמי ותמי
ללא ספק יש רבדים על רבדים נסתרים בשלושת הסיפורים הללו, אולם ישנו מסר ברור העולה מהם בבהירות ובחדות – לא כדאי להתחתן פעם שניה.
ועוד קושיה על סינדרלה
בחצות הכרכרה הפכה חזרה לדלעת, הבגדים חזרו להיות סחבות, העגלונים חזרו להיות עכברים ורק נעל הזכוכית נשארה נעל זכוכית ? השגחה פרטית או מה ?!
הדייג ודג הזהב
את אגדת המופת הזו כתב סופר בשם אלכסנדר פושקין. אמנם ע"פ השם אפשר להבין שהסופר רוסי אך ללא ספק הוא היה נשוי לפולניה.
לפעמים אורי...
האם גם בביתכם יש ספרים של חיים ולדר בגודל שולחן פינג פונג ? בכל אחד מהדפים מופיע הילד אורי שנמשיו נראים כאילו מישהו חורר את פניו עם מחוגה, ריסיו באורך מחטי אורן והוא עוטה על פניו הבעה רגשית שונה מדף לדף. לכל דף כותרת גדולה המסבירה את הבעתו של אורי – "לפעמים אורי פוחד", "לפעמים אורי מתחרט". רק שמחמת גודלו של הספר, קשה מאוד לשומרו בחתיכה אחת כך שאצלנו נוסף לאורי עוד תיאור "לפעמים אורי נקרע"...
זהבה ושלושת הדובים
"אתה שומע בן. זהבה הלכה ביער, נכנסה לבית של שלושה דובים, אכלה מהדיסה (זה חם מדי, זה קר מדי , בלה בלה בלה), ישבה בכיסא הכי קטן וישנה במיטה הקטנה. הדובים חזרו והיא ברחה.", "ואז אבא?", "זהו בן. נגמר. לילה טוב", "זה לא סיפור! אתה הבטחת לי סיפור...".
המשך יבוא ...
המשך בא...
בגדי המלך החדשים
כולכם ודאי שמעתם את סיפור בגדי המלך החדשים מס' פעמים, אולם האם אתם בטוחים שהסיפור האמיתי הוא זה שסופר לכם ? ואולי זה מה שקרה שם באמת - בממלכה מסוימת חי מלך ישר ועניו אשר לא היה החכם באדם, אולם תמיד אהב ללמוד דברים חדשים. לאותה ממלכה הגיעו שני חייטים מדענים שפיתחו חומר אשר עקב תהליכים נוירו- אופטיים (שאין כאן המקום לפרט) פולט קרינה באורכי גל שרק אנשים המשתמשים במוחם בצורה יוצאת מן הרגיל יכולים לזהות, או בקיצור – דבילים לא רואים אותו. המלך אשר כאמור היה חובב ידע גדול (גם אם לא מבריק) מיד הזמין בגד העשוי מן החומר הנדיר תמורת סכום גדול, המשקף בהחלט את ערך התגלית המרעישה. הגיע היום והבגד כבר מוכן, המלך בא לראותו... ולא ראה דבר. המלך כמובן האדים במבוכה והשפיל את עיניו. החייטים הנבונים שראו את מצוקת המלך עודדו אותו– "לא נורא, אדונינו המלך, יש דברים שלא רואים מיד... המשך ללמוד ולהחכים וגם אתה תראה את הבגד". המלך מעודד מדברי החייטים יצא למצעד גדול ברחבי הממלכה כשהוא עטוי בבגד המתוחכם. ההמון מטבעו היה ברובו עממי ולא חכם במיוחד ורק מיעוטו חכם. החכמים המעטים שהיו בקהל עצרו את נשימתם, בגד מפואר שכזה הם לא ראו מימיהם. רוב הציבור שלא ראה כלל את הבגד, רק את המלך הערום מבעד לבגדים, החריש כמובן, שכן לא רצה להסגיר את סודו. האנשים הפשוטים רק הסתכלו בהערכה על החכמים שכן ראו, והרגישו כאילו הם רואים את בגדי המלך דרך עיניהם. הממלכה עמדה לפני שלב חדש, ההמון רצה ללמוד, להחכים, להשתפר... שעה גדולה הגיעה לממלכה! סופסוף החכמים יוכלו להנהיג את העם ולהצעיד אותו קדימה. אולם לפתע נשמעה צעקה! אחד הילדים שלא רק שהיה טיפש גדול, אלא גם לא היה לו מספיק שכל להסתיר את זה, החל לצעוק בקול "המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". החכמים הביטו בילד בסלחנות, אולם מס' טיפשים בקהל החלו אף הם להצטרף אל הילד "זה נכון. המלך הוא עירום". אחד החכמים ניסה להסות את קהל הנבערים "אתם טועים! פשוט רק חכמים יכולים לראות אותו", "מה אתה מבלבל את המח?" צעק אליו אחד האיכרים "מתנשא שקרן שכמוך! עובדה שגם הילד לא ראה את הבגד". על הטענה המבוססת לוגית של אחד החכמים "אבל אולי הילד הוא אידיוט" ההמון הגיב במטח עגבניות כבד "אין כאן שום בגד, זה הכול אשליה. מתנשאים שקרנים!". צעקות החלו לעלות מן ההמון "המלך הוא עירום. הכול שקר". החייטים החכמים שזיהו את ההתפתחות המדאיגה, ארזו את חפציהם והסתלקו מן הממלכה לפני שייסקלו ע"י ההמון הנבער. המלך, שהושפע אף הוא מן ההמון הנבער, התמלא זעם על אותם "שקרנים" והממלכה ... היא נשארה בבורותה, המשיכה לצפות באח הגדול והתדרדרה לה לעוד מאה שנות טמטום.
הלו אבא
הלו אבא הוא סיפור חביב וחינוכי, המלמד את הילד שהוא לא צריך להיות חמדן קטן ורק לרצות מתנות ואבא שחוזר מהעבודה זו מתנה מספיק גדולה. זה המקום להזכיר לכם את הכלל מהפר' שעבר – "יש דברים שטובים בתיאוריה". הוורסיה שלי ל'הלו אבא' נראית בערך כך -

- הלו, הלו, דוידי ?
- איפה אתה אבא ?
- אני בעבודה. תביא לי את אמא.
- אבא! מה תביא לי מתנה ?
- מה מתנה עכשיו?! תביא לי את אמא.
- אבל אני רוצה מתנה.
(אהה... נזכרתי... אני אעשה לו את התרגיל מ'הלו אבא') - טוב טוב, בסדר. שים לב - אני אביב לך טרקטור עם ...
- יש!!! טרקטור.
- חכה, חכה, מה אתה קופץ? לא סיימתי. אני אביא לך ... טרקטור עם... כנפיים.
- ייישששש! רואי, אבא מביא לי טרקטור עם כנפיים ולך הוא לא מביא כלום.
- דוידי, דוידי, חכה שניה. לא נראה לך מוזר? תחשוב רגע - לטרקטור אין כנפיים לאוירון יש כנפיים.
- אבל אתה הבטחת!
- אבל אין לו כנפיים!!! מה אתה רוצה שאני אעשה? לאווירון יש כנפיים.
- אז אתה מביא לי אווירון ? - כן בדיוק. אני אביא לך אוירון עם ... משוטים.
- מעייני... אבא מביא לי טרקטור עם כנפיים ואוירון עם משוטים.
- אבל דוידי, אתה אמור לשאול עכשיו - "אווירון עם משוטים ???" למה שלאווירון יהיו בכלל משוטים ? (חוץ מהמטוס ההוא בניו יורק שנפל להדסון)
- אבל אתה הבטחת לי!!! אתה מביא לי טרקטור עם כנפיים ואווירון עם משוטים.
- לא לא לא. אולי כלב עם שפם, כלומר תיש עם משקפיים... נו, עזוב, אני אביא מתנה אחרת.
- לא רוצה אחרת.
- כן, כן. אני אביא לך מתנה נהדרת - איש עם משקפיים.
- מה פליימוביל ?
- לא!!! לא פליימוביל!!! מה יש לך היום?! אני אביא לך את אבא.
- לא רוצה את אבא! רוצה מתנה!
- (וואי וואי הסתבכתי). בסדר. בסדר. נו מה אתה רוצה שאני אקנה לך ?
- ספר עם שלט רחוק.
- דוידי... די כבר... לספר אין שלט רחוק למכונית יש שלט רחוק.
- טוב, אז תביא מכונית.

בריחת המוחות

מצטער, אני במילואים (מתוך עולם קטן שבת וישלח)

תירוצים לאי מילוי מטלותינו בחיים מלווים אותנו משחר ילדותנו ועד יומנו האחרון. אך דומה שישנו תירוץ אולטימטיבי אחד שאין שני לו ואין מי שיעז לפקפק באמינותו – "אני במילואים". מיד לשמע צמד המילים הללו יימלא בן שיחך ביראת כבוד ובחרטה על כך שבכלל חשב לגזול מזמנך ומירצך היקר בהגנה על המולדת. כמובן העובדה ששמרת רק שעתיים ומאז אתה מתבטל בבסיס אינה רלוונטית. בקיצור אם יש לכם טענות ומענות בקשר לטור דלקמן אין לי אלא לומר "אני במילואים".
ראשית אבקש מחילה מהקוראים הצעירים. אני מניח שחלקם עוד לא שירתו כחיילי מילואים אלא רק כסדירים ואולי עוד לפני השירות הסדיר. בכל אופן סך הכל הצבא הוא אותו צבא, בין אם סדיר ובין אם מילואים. כמובן למעט מס' הבדלים זניחים – למשל הקטע עם מילוי הפקודות.

כשנגמרו התירוצים
חידה - מה הקשר בין האירועים הבאים יום הולדת 40, לידת ילדך החמישי בשעה טובה, חודש תשיעי, טיסה לחו"ל ? עבור האזרח הפשוט אין כל קשר, אולם עבור החייל הפשוט (או ליתר דיוק חייל המילואים הפשוט) כל אלו הם עולם ומלואו, אלו הם חבלי ההצלה, המפתח לאזרחות. במידה ואף אחד מהתרחישים הנ"ל לא התרחש, וכן אחרי שהפניה לועדת הולת"ם שלך נדחתה ולאחר שהמ"פ שלך אמר לך שזה שאתה עובד זה לא ממש יוצא דופן, אין ברירה אלא להתחיל לומר לכולם שאתה בכלל גאה שאתה מאלה שעושים מילואים, לעלות על ציוד , להכין שלט "גדוד ____ לא מפנה את _____" (בכל זאת 20000 ש"ח !) ולרדת לצאלים.

שעת התייצבות
ובכן בשעה טובה ומוצלחת הגיע יום הגיוס, אתה מעיין בצו ומגלה כי אתה אמור להתייצב בצאלים בשעה 08:30. בחישוב פשוט אתה מגלה כי גם אם תתפלל ותיקין במניין הקרוב לביתך (שאצלו הנץ הוא לפי זריחת כוכב נוגה בשעה 05:00) ותיסע היישר לבסיס האימונים לא תוכל להגיע לפני 09:00. ואעפ"כ חשוב מאוד להשתדל ולהגיע בזמן לבסיס, הלו"ז צפוף והמלאכה מרובה, שכן יש מטווחים ב16:00 ובכלל המג"ד מעלה למשפט את מי שהגיע אחרי 17:00. כך שאם אכן הגעת בשעה היעודה, סביר להניח שתמצא עצמך בבסיס שומם לשעות הקרובות. סביר להניח שבשלב זה תחל לרטון לכל מאן דבעי – "הצבא הזה... איזה בזבוז... תראה לי עוד ארגון אחד כזה לא יעיל...". אח שלי מספיק עם הצביעות, בטח היית מעדיף על היום הראשון איזו פשיטה של 10 ק"מ על פני שכיבה באוהל שעון על אפוד, תוך לגימת קפה טוב + שיחה נחמדה עם מכרים ותיקים. או בלשון העם - התחפ"שות. ראה ערך הבא.

התחפ"שות
מי מאיתנו שלמד בישיבה נתקל במושג הייחודי הנקרא ביטול תורה, קרי ייסורי מצפון על כל רגע מבוזבז מזמנך שכן לא למדת בו תורה. לאחר שאתה עוזב את הישיבה אתה מגלה כי המושג הינו אכן ייחודי ואף זמני ובמקומו הגיע פשוט מושג ה בזבוז זמן. מושג זה מרחיב בהרבה את גבולות הגזרה אולם עדיין שכיבה בחוסר מעש יכולה לגרום לך לייסורי מצפון והרגשה כללית רעה. ברם, עת עוטה אדם על גופו את המדים הירוקים משתנה החוקיות – תרגיל, פשיטה, שמירה וכל עשיה שהיא הם הדברים הגורמים לתחושה כללית רעה ולתחושת פיספוס ואילו שכיבה בחוסר מעש גורמת להרגשת סיפוק אדירה ולתחושת ניצול זמן מקסימילי. לפיכך ישנם משפטים הגורמים לכל חייל להיות מאושר, או כפי שהגדירו חז"ל – "חפש"ן ברשות הצבא". ואלו הם :
"בתרגיל הגדודי אתה ברתק", עמדת ברזל, "אתה נישאר לשמור על המאהל", בימוי אויב, "אף אחד לא רץ בהסתערות שיהיה יישור קו", תרגיל מתודי, תרגיל שלדי, יום טיפול, "פול פצוע".

מטווחים
רבותי. בטיחות זה לא צחוק. כאן אין מקום לכסת"חים. לפני כל מטווח מקפיד הצבא לא רק לשנן את הוראות הבטיחות אלא אפי' לערוך מבחן אמריקאי עליהם. מי שלא זוכר שמטרות מורכבות על שדריות פרפריות באטמי אזניים תקניים בלבד כשאת הנשק פורק מפקד המטווח בלבד, לא יוכל להשתמש בנישקו. אני אישית לא רשאי לטווח באופן סידרתי עקב שגיאה קשה בשאלה 3 (ב' וג' נכונות אך לא ד'). אגב, כל חייל מכיר את כלל הברזל לעצירת המטווח בצעקות חדל עולות ויורדות – שימו לב מתי חודלים את המטווח – "כשאחד החיילים מזהה כלי טיס מנמיך טוס" - לא פחות! הכלל מועתק כמובן היישר מחוקי גדוד הפרדות כאשר צפלינים היו נוהגים לשייט בגובה נמוך, אולם גם היום אם אתה מזהה F16 החולף ביעף בגובה 5 מטרים מעל הקרקע בינך לבין המטרה הממוקמת במרחק 50 מ' ממך אנא ממך נצור את האש. חיי טייסינו יקרים לנו.

בזאת אני נאלץ לסיים עקב עליה לשמירה, בתקווה להמשיך בפעם הבאה, אבל בלי התחייבות. בכל זאת, אתם זוכרים, מילואים.

מילואים. פר' ב'

ובכן, בשעה טובה ומוצלחת הגיע יום השחרור מהמילואים ועוד אין לי תכניות להמשך. אולי איזה טיול למזרח... ככה להקל על הנחיתה באזרחות. בכל אופן הבטחות צריך לקיים. לפיכך, לרגל תום הימ"מים לשנה זו, הרי לפניכם הטור השני בסדרת המילואים, או בקיצור – כרך מילואים.

שיחת מג"ד

בדרך כלל ביומו הראשון או השני של האימון מתוכנן ערב מיוחד – שיחת מג"ד שלאחריה במקום ארוחת ערב תהיה פריסה חגיגית. מס' הערות באשר לפריסה – ראשית באשר למינוח, האם בחתונה שלכם עשו "פריסה" או אולי בברית של בינכם הרבצתם איזו "פריסה" לחבר'ה ? בכל אופן בצבא ככה זה עובד. יש פריסה. שנית – פריסה חגיגית הינה בד"כ ארוחת הערב הרגילה בתוספת בורקסים ותור של חצי שעה. בכל אופן נחזור לנושא לשמו התכנסנו בח' , שיחת המג"ד. במשפט הפתיחה של המג"ד הוא חייב ע"פ חוקי מטכ"ל לומר לחיילים את המשפט הבא – "קודם כל, אני רוצה לומר לכם כל הכבוד שהגעתם. כולנו יודעים כמה זה לא טריוויאלי לבוא כיום למילואים. אני לא צריך לספר לכם כמה שיטות יש היום להתחמק ממילואים" (כשהצבעתי פעם לשאול מהם השיטות (רק לשם הסקרנות...), כמעט וחטפתי קת של רובה לפנים). לאחר מכן מגיע הקטע המספר איך הגדוד השתפר בשנים האחרונות והוא כבר לא גדוד חירמ"ק (חי"ר מצ'וקמק) אלא גדוד חרא"ם. ואיזה כיף שכבר לא עושים קוים של בטן גב ליד בית שאן אלא קוים "מאתגרים" בהם צריך ללכת לשירותים עם קסדות. בכל אופן המג"ד שלכם כמעט בוכה מהתרגשות שהוא מספר שבקרוב הגדוד שלכם יקבל נגמ"שים (ועקב כך יהפוך כמובן לגדוד חירמקמ"ק) ואתה רק מנסה להיזכר אם שבוע הנגמ"שים לא היה הסיוט שלך בטירונות ולמה המג"ד כ"כ שמח... לאחר שטפחתם לעצמכם על השכם על השידרוג במעמד גדודכם, תשמחו בודאי לשמוע שבגלל ההערכה הגבוהה שרוחשים לגדודכם באוגדה, אתם מאיישים את הקו הראשון מול סוריה, או כפי שאמר לנו המג"ד בפרצוף זורח מאושר "אתם הראשונים שתראו את הסורים מסתערים...", אמא תהיה כ"כ גאה בי!!! טוב, אז כפי שחדי העין ביניכם הבינו – הדברים שעושים את זה למג"ד שלכם אינם בהכרח משאלות ליבכם הכמוסות. בכל אופן מג"ד זה מג"ד וחפ"ש זה חפ"ש או כדברי חז"ל אם מג"דים כבני אדם אנחנו חמורים.

חדל קשקשת ברשת

אני מודע לכך שאני עלול להסתבך בעקבות שורות אלו ולכך שאיחשב בוגד בחשיפת הסודות הצבאיים שלנו, אולם זכות הציבור לדעת. האויב המאזין דרך קבע לתדרים הצה"ליים עומד משתומם אל מול ההצפנה המתוחכמת בה אנו משתמשים. הוא שומע בקשר את המילה "גלגלים" ומשבר את ראשו בנסיונות להבין מה מוצפן במילה זו בלי מושג שהכוונה בעצם לרכב, הוא מיירט את התשדורת באשר ל"חמים וטעים" ואין לו שום מושג כי הכוונה לאוכל (האמת שגם בקרב החיילים המושג אוכל בצבא לא תמיד מתקשר לחמים וטעים) ומאיפה לו בכלל לדעת ש"מיושבת אלפי מנשה" מדבר על היישוב "אלפי מנשה". גם טיורינג בעצמו לא היה מפצח את ההצפנה הזו. אבל דוגרי - אל תשחקו אותה! כולנו מתים על הנדב"ר הצבאי. כל חייל מתענג כשהוא לוחץ על ה PTT ואומר "קודקוד, כאן 42. קבל אני קרנף איתך". אני זוכר איך בסדיר, בקו הראשון שלי, הייתי עומד במגדל השמירה (כן,כן, מילואימניק יקר, הספקת לשכוח. אבל בסדיר עומדים בשמירה) ומסתכל בערגה על מכשיר הקשר - מתי אזכה ותהיה לי סיבה להגיד בקשר משהו מועיל. ואל תחשוב, טירון צעיר, חלילה לעלות בקשר ללא סיבה מספיק מוצדקת שכן עשרות מפקדים לא עוצמים עין כל הלילה אלא מאזינים למ.ק. 77 ואורבים לצעיר שחושב שרשת הקשר היא תחנת הרדיו הפרטית של האבא החורג שלו. מתי בכל זאת לחייל הצעיר מותר לעלות בקשר חוץ מכשיורים עליו? – א) אם איזה מפקד עולה מולו ואז חסר לו שהוא לא עונה תוך 3 שניות שכן מיד הוא ישמע איזה מישהו שצועק עליו בקשר "כנס כבר להאזנה!!!". ב) מותר לו לשמש כתחנת ממסר בין 2 משתמשים "קודקוד, קבל, לימוטי לא מקבל אותך. דרכי אליו" אחחח... איזה סיפוק, איזו שליחות. בכל אופן בקשר צריך לדעת איך לדבר כדי לא לצאת צעיר דביל, להלן לקסיקון קצר בגבולות הצנזורה הצבאית – "מכלאות" – איזה שם נפלא הוא שמו של הבסיס - "אני במכלאות" - גורם לך להרגיש קצת כמו איזו פרה חביבה. "חזור שנית" – המידע הכי בסיסי בנדב"ר הוא שאם לא שמעת טוב את בן שיחך בקשר אל לך לומר לו "חזור שנית" אלא "אמור שנית", שכן ישנו חשש שהחייל או המפקד מעברו השני של הקשר יחשוב כי אתה בעצם אומר לו לעזוב את כל מה שהוא עושה ולחזור לבסיס האם. בכל פעם שאני שומע בקשר "אמור שנית" אני מדמיין את הימים שלפני תיקון זה - את אותו מפקד אוגדה שהוביל את גדודי החי"ר, הטנקים וכל שאר לוחמיו לאחר לחימה עיקשת עד למרחק של ק"מ מן היעד, עלה בקשר מול החמ"ל ואמר לו "קבל אני מול היעד", אך לרוע המזל הקליטה היתה גרועה ובן שיחו השיב לו "לא קיבלתי, חזור שנית". או אז נפלו פניו של מפקד האוגדה, עכשיו לחזור? אחרי כל המאמץ? אך פקודה היא פקודה. "חבר'ה, מצטער, צריכים להתקפל. קיבלנו פקודה". "רות סוף" – זהו כלל 2 בקורס נדב"ר. לא אומרים "רות סוף". למה מי אתה שתגיד "רות סוף"?! רק חייל מדרגת רמטכ"ל ומעלה רשאי לומר "רות סוף". "עגולה" – בצבא כל שעה היא עגולה. למשל המשפט "תגיעו למכלאות בעגולה אחת וחמישה" הוא תקין לחלוטין נדב"רית. "שפר את הנוכחי" – אם לא קולטים אותך בקשר האשם נמצא בך. שפר את הנוכחי – עלה להר הגבוה ביותר באיזור, פתח את האלקטרוניקה, תקן את הטרנזיסטורים ושפר כבר את הנוכחי שלך. "גפרורים" – אם אתה מ"פ אתה קודקוד, אם אתה קצין אתה ברזלן, אם אתה מש"ק אתה קודקודון, אבל אם אתה חייל פשוט אתה בסה"כ גפרור... מעליב קצת, לא ?

רות, עד כאן ?

לטורים קודמים –

www.haim.shoresh.org.il

לצרכים מבצעיים –

vlado@olam-katan.co.il

דבר תורה (עולם קטן - תולדות)

רעננה. סעודת ליל שבת בשבת שבע ברכות. "חיים, אני מקווה שהכנת דבר תורה" המשפט ממנו חששתי הגיע... "אבל זאבי, לא היה לי זמן להכין כלום" התחננתי, "שטויות" השיב חמי "זה לא צריך להיות ארוך, סומכים עליך". דמויות מפרשת השבוע החלו סובבות את ראשי, קישורים אפשריים בין הפרשה לחתונה, לחתן ולכלה, לפרשת בר המצווה של אח של החתן, אבל לא מצאתי דבר להיאחז בו. לא ישנתי באותו לילה, פתחתי ספרים, קראתי את כל הרש"ר הירש על הפרשה, עברתי על כל המדרשים ורק לפנות בוקר, הודיתי בפני עצמי בעיניים טרוטות שפשוט אין לי כלום, אין לי מה להגיד...ארוחת הצהריים התקדמה ועימה המרתון האדיר של דברי התורה. קרוב אמריקאי של הכלה עלה להגיד דבר תורה – הוא פתח בתיאור סרטון מ youtube וסיים בר' סולובייצ'יק – איך אני אמור להתחרות בדבר כזה ?! אחריו דיבר אח של החתן, אבא של החתן, אבא של הכלה, אמא של השדכן ודוד רחוק של המלצר. הקהל, על אף אהבתו לקב"ה בכלל ולתורתו בפרט היה על סף אובדן חושים. בתוככי ליבי החלה מתגנבת תקוה קטנה שמיהרתי לגרש. לא טוב לשגות באשליות. "אני זוכר בטירונות" לחשתי לגיסי "שכל יום היה מגיע הרגע ממנו פחדתי פחד מוות – מד"ס, ריצה של כמה ק"מ . כל יום הייתי שוגה באשליה שאולי היום ישכחו, אולי לא יספיקו, אולי הלו"ז יהיה כ"כ צפוף שפתאום הם יגלו שנגמר להם היום וכבר אין זמן למד"ס. יום אחד זה קרה... היום החשיך ועוד לא עשינו מד"ס. אושר החל להתפשט אט אט בגופי העייף... ואז הגיע המפקד אסף "ארבעה חבר'ה שיבואו עם פנסים. חמש דקות כולם על בגדי מד"ס"...

כשהייתי עוד בחור ישיבה נלהב, כל שבת שהייתי חוזר לביתי היה באמתחתי איזה דבר תורה. ללמד את המזרוחניקים קצת תורה, להפגיז אותם בר' קוק בקישור לפרשת השבוע. איך שהייתי מתחיל בהתלהבות להמריא אל על היתה אימי מקרקעת אותי "רגע, רגע, רגע, באיזו פרשה אנחנו בכלל ?" המשפט נהפך אצלנו לקאלט במשפחה. באופן קבוע שמישהו היה מתחיל להגיד דבר תורה, היינו מיד שואלים אותו "רגע, רגע, רגע, באיזה ספר אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע, באיזו דת אנחנו בכלל? רגע, רגע, רגע במה אנחנו מאמינים בעצם? ". אין ספק – רקע זה דבר חשוב.

מלון אי שם בירושלים. הייתי עם אשתי בשבת גיבוש של החברה שלה. עקב בעיה בריאותית חמורה ממנה אני סובל – חוסר עמוד שידרה, הסכמתי לומר דבר תורה לפני כל עובדי החברה ובני/בנות זוגם, שמותר לציין שהיו מורכבים מרוב חילוני מוצק. חשבתי לעשות איזה פתיח משעשע, ככה לשבירת הקרח, ופתחתי מול כל הקהל הגדול במילים – "מאחר שאני מניח שלא כולם מכירים את סיפור הפרשה, אני אספר קודם את הרקע – אז ככה בהתחלה ה' ברא את העולם ..." בנקודה זו ציפיתי לשמוע קולות צחוק מן הקהל... אולי איזה גיחוך קטן לפחות ... אפי' אשתי לא צחקה! אולי הם נעלבו ? אולי הם חושבים שזילזלתי בהם ? אולי זה פשוט לא מצחיק??? איך זה יכול להיות, זה מעולה – בדקתי את זה אפי' על עצמי וצחקתי (ואני עוד ביקורתי). אבל הקהל נעץ בי עיניים תמהות. בלית ברירה המשכתי בסיפור הרקע כאילו לא היתה זו בדיחה כושלת "ואחרי זה האדם גורש מגן עדן... ואז היה מבול... ואחרי זה היה מגדל בבל..." ובו בזמן תהיתי האם הצבע שפשה בפרצופי דומה יותר לעגבניה בשלה או לסיד חיוור. בישיבת המוסר בנוברדוק היו מעריצים אותי ... אף אחד שם לא שבר את מידת הגאווה כמוני...

רעננה. שבת שבע ברכות. חמי הגיע לשולחן בנחישות "אתה הבא בתור". אוי לא, הכל אבוד, אני אצא דביל מושלם. מוחי החל לעבוד במהירות של מעבד אינטל dual-core. משהו חייב לצאת מהפרשה הזו. נאדה... גורנישט... אבל אז זה קרה! הצלצול הגואל הגיע – הקהל המותש מדברי התורה התחיל לשיר את "שיר המעלות" וכמה ערבו צליליו באותה שעה... יש!!! אין מד"ס! ניצלתי! שלווה ברוכה נפלה עלי. לפחות בצהריים נספיק לחטוף איזו תנומה חסרת דאגות. או אז ניגש חמי שוב לשולחננו "טוב, אז אתה תדבר בסעודה שלישית". "אוי לא" רכנתי לגיסי "יש מד"ס עם פנסים".

לדברי תורה נוספים – http://www.haim.shoresh.org.il/
לתמיכה נפשית - vlado@olam-katan.co.il

'חיים כל העולם' - עולם קטן וירא

חשבון נפש
שמעתי בשבוע שעבר את הנאומים לזכר רבין וגם את דבריו של יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בדבר ההסתה הפרועה כנגד סבו – עד כדי השוואה של ההפגנה נגד רבין לליל הבדולח. הדברים הביאו אותי לחשבון נפש נוקב ולכתיבת השורות הבאות (בתקווה לנאום שנה הבאה בכיכר) -
"היתה זו כרוניקה ידועה מראש, בל ניתמם. האצבע שלחצה על ההדק אכן היתה של אדם בודד, אך האוירה שלפני הרצח היתה קיימת. ההסתה היתה חסרת גבולות – יכולת לשמוע אנשים שטוענים שאין לממשלה מנדט, שצעקו בריש גלי שהממשלה מביאה לאסון. היו אפי' רבנים (ויש ברשותי את השמות) שטענו שיש להפיל את הממשלה. לא פחות – להפיל. היתה אוירה שהזכירה (להבדיל אלף אלפי הבדלות!!! אבל ממש הזכירה) את אירופה של 1939. כאילו חוץ מהקטע של המחנות, אבל אוירה . איפה חשבתם שזה ייעצר? במילים? לא חשבתם שאף אחד ייקח את החוק לידיים? ומה לגבי הצעקות שצעקו "רבין בוגד" (ואל תשוו לי לצעקות אחרי מלחמת לבנון - "שרון בוגד! בגין בוגד!" הם באמת היו בוגדים). אבל השיא היה במשפט שאני אפי' מתקשה לחזור עליו, שלא האמנתי שבמדינה דמוקרטית יישמע אי-פעם, רק שבמו אזניי שמעתי אותו, ולא מאיש אחד... "פעם הבאה אני לא בוחר רבין" – אתם לא מתביישים ? והדברים הגיעו עד עד כדי כך שבתוככי משכן הדמוקרטיה, בכנסת ישראל, היו חברים שחלקם חברי כנסת עד היום,לבושתנו, שהגישו הצעת אי אמון! מה המרחק בין אי-אמון – איננו מאמינים בממשלה בראשותך, לבין רצח ראש ממשלה ?ואנחנו שתקנו... זהו! מעכשיו למדנו לקח. לא עוד! אני קורא לתפוס את כל אלו המסיתים ופשוט לפוצץ להם את הצורה. לקחת את אלו שלא מבינים שמילים יכולות להרוג ופשוט לדפוק להם כדור בראש. די להסתה! נמאסתם!"

סנוב, בלוד כבר היית ?
לפני מס' שבועות עיינתי להנאתי במקור ראשון. במהלך שיטוטי בין דפי העיתון הגעתי לאחד המדורים הקבועים ומתוכו נזדעק אלי מקום מגוריי. הכותב התלונן באותו טור על מצוקת הדיור של המשפחה הדתית הצעירה. בסדר. מקובל. אולם על אף מצוקתו הוא מבקש לא לשלוח אליו מיילים בקשר ללוד. או בלשון קודשו "הבנו, אפשר לקנות שם שישה חדרים בזול. סבבה. לא רוצים לגור בלוד." לא רוצה לגור בלוד? זכותך. אולם מה הסיבה , שימו לב - "כי זה קרוב מדי לנתב"ג ואנחנו חוששים שיום אחד במקום לחזור הביתה נפנה שמאלה במחלף וניכשל בטיסה לחו"ל". ובכן, לכתב היקר ולכל המודאגים האחרים (אם ישנם) - הריני להרגיעכם שהשילוט בנושא לא רע בכלל וגם אם פניתם בפניה הלא נכונה, יש פניית פרסה ממש לפני לוס אנג'לס. את הסיפא התקשיתי עוד יותר להבין – "ניכשל בטיסה לחו"ל" – למה התכוון המשורר? האם הוא באמת מפחד שברגע שיפנה לכיוון נתב"ג הוא מייד ייבלע בתוך מטוס בדרך לאי שם, או האם ישנה איזו כוונה נסתרת אחרת. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... הכתב כותב בלשון רבים - "לא רוצים לגור בלוד", אז איפה כן "רוצים?" – כמובן, “בגבעת שמואל, רעננה, פתח תקוה וכדו'.”
ובכן ידידיי מסתבר שדוקא יש הרבה שכן רוצים בלוד וב"ה הפרוייקטים החדשים והשכונות הותיקות מתמלאים בחבר'ה דתיים צעירים לשמחתנו ולשמחת התושבים הותיקים בעיר.
כתושב לוד וחבר הגרעין זה תשע שנים, אני יכול רק להמליץ לכם על האופציה הזו. אני יודע, אני יודע, לצופה מבחוץ לוד נשמעת כמו מקום די מפחיד, אבל מי שחי בעיר יודע את האמת... שהמצב קצת יותר גרוע ממה שחושבים... וברצינות – על אף החסרונות של העיר מסתבר שהיתרונות בה עולים בהרבה על החסרונות. וזו עובדה – אנשים מבסוטים! הגרעין כיום מונה קרוב ל250 משפחות וזאת עוד לפני הקליטה המסיבית הצפויה בשכונות החדשות. מה הסוד? האמת שיש כאן פשוט קהילה נהדרת, איכות חיים במובן האמיתי של המילה והרגשה של עשיה. אפי' אם לא עשית כלום ואתה רק חי כאן.
אני מניח שהקורא כעת תוהה לעצמו – מה הוא משחק אותה ? מדוע הוא לא מדבר על הבעיה המרכזית בלוד? למה הוא לא מדבר על בעיית הערבים בלוד ? ובכן רבותיי זו לא כזו בעיה. אמנם אין הרבה מקומות בילוי בעיר אבל אפשר ערב אחד לשחק כדורסל, ערב אחר יש כולל ערב, בקיצור הערבים זו לא כזו בעיה.
לסיכום - אם אתם מחפשים אלטרנטיבה במחיר שפוי, קהילה טובה, וגם קצת אידיאלים (אם זה עדיין לא מילה גסה) אתם מוזמנים. גם אם נכשלתם בעבר בטיסות לחו"ל. אה, ולא לשכוח - במחלף ימינה!

לחומרי הסתה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתגובות ולתיאום שבת קליטה - vlado@olam-katan.co.il