אמרו לי שאחרי כזאת הפסקה אי אפשר סתם לחזור לכתוב טור בלי להגיד כמה מילים על זה שלא כתבתי כ"כ הרבה זמן. ובכן נראה לי שהקדשנו לעניין כמה מילים, קדימה לעבודה.
- השבוע הגשמתי את החלום הישראלי שוב – טסתי מטעם העבודה לארצות הברית. אמנם ודאי הזדמן לכם לשמוע קיטורים מעולם ההיי-טק המפרך "אין לי כח שולחים אותי שוב ללוס אנג'לס לשבועיים" , ובכן ליבי, ליבי. שמענו עליכם. אין מה לעשות הישראלים אוהבים לטוס והישראלים כמובן אוהבים לקבל דברים בחינם, כך שטיסה מטעם העבודה היא היא מימושו של החזון הציוני.מה שמדהים הוא הפער בין פנטזיית הטיסה ובין החוויה המפוקפקת של להיות תקוע מעל 12 שעות באוטובוס מעופף צפוף כמו הרכבת לבאר שבע ביום ראשון אבל על כך בהמשך...בכל אופן במוצאי שבת נפרדתי מהאישה והילדים. כמובן שהפרידה היתה מרגשת ועמוסת דמעות. לילדים היה קשה לדמיין איך שבוע שלם הם יושבים ומחכים למתנות והאישה כמובן ריחמה עלי - על קשיי הטיסה שיהיו לי והגעגועים הביתה בעוד היא תישאר בשמחה ובנחת להיות אם חד הורית למשך שבוע לארבעה ילדים.
- בבואך לשדה התעופה עליך להרוג כל טיפת ספונטניות והומור ולהפוך לפוץ חסר חיים למרות שהסיטואציה לפעמים כ"כ דורשת התייחסות משעשעת. הריטואל הרציני עד כאב של השאלות "ארזת בעצמך? נתנו לך משהו להעביר?" מדכא כל טיפת יצירתיות. חבר'ה תגוונו, תפתיעו קצת. המחבלים למדו את השאלות האלו בע"פ כבר. תבואו פתאום בהפתעה מאחורה "באת לפוצץ את המטוס, נכון? איפה החבאת את הסכין אה? אתה חושב שאנחנו לא יודעים?!". אבל שוב, את הבדיחות תשאיר בבית! "כן ארזתי בעצמי. לא,לא, נתנו לי משהו להעביר... כלומר חוץ מאיזו שקית עם אבקה לבנה... סתם סתם" - "אדוני, תתלווה אלי בבקשה". לא יודע, בארץ זה לא נשמע משכנע, בארה"ב זה נשמע הרבה יותר טוב, מהסרטים כזה - "sir, please step aside, עברת על חוק פדרלי".
- אחרי שעברתי את כל הכיף הזה, הגעתי לארץ המובטחת. הארץ שממנה גורש האדם הראשון והיהודים מתפללים ועורגים אליה תמיד – ה גואט כרקק או בגירסה שאחרי האלט-שיפט - ה duty free. אם במקרה נשאר אזרח במדינה שעוד לא מודע לעובדה הבסיסית הזו, גזור ושמור – ה duty free הוא בלוף אחד גדול! האלקטרוניקה יקרה, הבגדים שחיטה, בסטימצקי אפי' לא מכבדים את הכרטיס חבר. יש רק שלושה מוצרים שקונים ב duty - ליקרים, ליקרים וליקרים. למרות שהאלכוהול שאתה צורך באופן אישי מסתכם בתירוש, לא ייתכן שתעבור עליך טיסה בלי שאחד מחבריך או ממשפחתך יבקש ממך איזה ליקר נחמד. במו עיני ראיתי אנשים שמתכננים את הטיסה הבאה שלהם לחו"ל לפי מלאי הליקרים בארון, מסתבר שמדינת ישראל היא מדינת אלכוהולסיטים אנונימים קמצנים.
- ביקשתי במפורש מסוכנת הנסיעות מקום ליד החלון. נראה לי שאני הנוסע היחיד בעולם שמבקש מקום ליד החלון כדי לתפוס מבט על העולם מלמעלה. אני כמובן לא היחיד שרוצה מקום ליד החלון, כמעט כולם רוצים. כדי שיוכלו לישון. האנושות פינטזה אלפי שנים על החוויה של טיסה, לראות את העולם מלמעלה, להרגיש כמו ציפור ואז כשהגיע הרגע היא ביקשה מקום ליד החלון כדי שתוכל לישון. בכל אופן לא קיבלתי. את החלון. גם לא קיבלתי את המעבר- מה יכול להיות יותר כיף מלהיות תקוע באוטובוס מעופף בין שני אנשים במאבק תמידי על משענת המרפק, למשך 12 שעות. אז יש סרטים, ביג דיל! אתה צריך לטוס לצד השני של העולם כדי לראות סרט ללא תרגום על מסך 9 אינץ' באזניות של מטוס. אגב אזניות של מטוס, טיפ קטן לחברות התעופה השונות – המציאו חיבור בודד לאזניות סטריאו, לא צריך חיבור שונה לכל אוזן. הטכנולוגיה קיימת, חפשו ב deal extreme.
- אז מה עושים 12 שעות במטוס? בגדול – קצת סרטים, אוכלים, ישנים. נתחיל בשינה – תעשו ניסוי מעניין בבית, לילה אחד - במקום לישון על המיטה פשוט תישנו בישיבה על הכיסא, מה הבעיה ?! אתם יכולים אפי' ליד החלון. אז איך לעזעאל אני אמור לעשות את זה במטוס? טוב, אז לחצתי על הכפתור כדי לקחת את הכיסא אחורה (דבר שנראה די הגיוני עד שהבחור שלפני ביצע את אותה פעולה ואז גיליתי כמה אכזרי הייתי כלפי הבחור שמאחורי), השענתי את הראש אחורה, כדי לגלות שהוא לא באמת נשען אחורה כי אני יושב. למזלי הצטיידתי מבעוד מועד בכרית מתנפחת. ניפחתי אותה בשמחה, השענתי את הראש אחורה בתוך הכרית המתנפחת... הוא עדיין לא נשען. אני לא אומר שהכרית לא עוזרת, אני מניח שיש מצבים שהיא מאוד עוזרת, אם נתפס לך הצוואר למשל. כך או כך איכשהו נרדמתי לכמה שעות. הבעיה היא שעד שכבר נכנסתי לשינה עמוקה הגיעה העגלה עם האוכל “did you order kosher food, sir?" ועוד איך Kosher, על המנה הכשרה במטוס תמצאו הכשרים וחותמות שנטורי קרתא רפורמים לידם. ובכן פתחתי את המגש של האוכל שבגב המושב שלפני כדי לצמצם את המרווח של ה10 ס"מ שהיה לי לפני כן לחמישה ננו-מטר. על המגש בעל ה30 ס"מ המכובדים הנחתי צלחת, לחמניה, ממרחים, מנה חמה, קינוח, שתיה, סכו"ם. כעבור חצי דקה נפל לי הסכין. עוד לא פותחה שום טכניקה המאפשרת לך להרים במצב הזה משהו מהריצפה. כעבור דקה נפלה לי גם הלחמניה. אחרי שאתה גומר את האוכל אתה מרגיש משותק .זו לא השפעה של האוכל אלא של העובדה שרק בעוד רבע שעה יבואו עם עגלת הפינוי ועד אז אתה נשאר עם מגש פתוח מלא זבל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה