במטוס סילון - חלק ב' (מתוך עולם קטן)

תקציר הפרקים הקודמים – בפרק הקודם סיפרתי על קורותיי בשדה התעופה ובבטן המטוס. היה מצחיק בטירוף. חבל שהפסדתם. בסופו של הפרק אפי' השתרבבה פיסקה ששמרתי לי כטיוטה לפרק הזה, ככה שאם היה נראה לכם שהסוף קצת מוזר, גם לי הוא היה נראה ככה. אל דאגה הפיסקה חזרה למקומה הטבעי והיא תכה בכם בהמשך.

בהרצאה הקודמת שוחחנו יחד על האלטרנטיבות השונות להעברת הזמן בטיסה. כאמור אחת האופציות המועדפות היא צפיה בסרטים ללא תרגום אך משום מה חברת התעופה מעדיפה לקטוע אף את התענוג הזה באיבו. חמש דקות לאחר תחילת הסרט קופא המסך ומתחיל סרטון ההדרכה. ובכן, ראשית חשוב מאוד לחגור. במקרה של תאונה בין שני מטוסים למשל מי שלא חגור ימות מיד ולא יזכה להתרסק באדמה מגובה 10,000 ק"מ. סתם, סתם, אני פסימי מדי. מסתבר שזה ממש לא נורא אם שני המנועים של המטוס שבקו חיים והמטוס מתחיל לצלול לעבר האוקיינוס. גם אני חשבתי שזה מקרה די אבוד אבל מהסרט למדתי שיש המון מה לעשות! קודם כל מסכת החמצן תרד אליך באופן אבטומטי (גם אם השקית מתחתיה נראית כלא מתנפחת זה בסדר), אתה חגור ככה שאין לך מה לדאוג מההתרסקות במים ומתחת למושב שלך תמצא חגורת הצלה בצבעים אופנתיים המתנפחת במשיכת מיתר. לא יודע מה איתכם לי זה נשמע כיף. דלתות המטוס ,שנלקחו היישר מסדרת הרובוטריקים, לאחר שהפכו למגלשות חמד הופכות פשוט לסירות. וכמעט שכחתי – חשוב מאוד שתוודאו איפה יציאות החירום. ואת זה שמעתי פעם בעברית ,פעם באנגלית ופעם בגרמנית. בכלל משהו כאן לא נשמע נכון, אם זאת הייתה ספינה אז זה היה הגיוני- חגורות הצלה ודלתות שהופכות לסירות אבל חבר'ה זה מטוס... לא עדיף לחלק מצנחים או משהו. בקיצור, במקום 20 דקות של סרט איכותי, הייתי צריך לשמוע 20 דקות של בלבול מח, שמלמדות אותי מה לעשות במקרה הלא סביר בעליל ששרדתי את ההתרסקות ונשאר לי רק לדאוג איך לא לטבוע. כן, כן, אני מכיר את המקרה של הטייס שהנחית ג'מבו בנחיתת חירום באמצע נהר הדסון. גם כן... טייס פוקסיונר שהורס פאנץ' ליינים.

חצי שעה לפני הנחיתה נגמר הכיף. צריך להתחיל להתכונן לסיוט של הכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והטרטורים הבלתי נגמרים. במסך הטלויזיה שוב כיבו את הסרט כדי להסביר לי באנגלית מהירה וחסרת רחמים על טופס I-94 לבן, או צהוב במידה ואתה came for united states with a bli and blablabla וטופס מכס אם הבאתי מתנות לדודים ומי אני בכלל, ואיפה הוצאתי דרכון ואיפה אשהה בארצות הברית ומה הטלפון של המלון בארצות הברית והבאתי אוכל ואיזה אוכל וכו' וכו' כמובן שאף אחד לא טורח להביא גם עט למלא את כל הטפסים, בונים על זה שאתה מישראל אז אין לך בעיה לבקש מאמריקאים דברים. אבל הכיף רק מתחיל - מהמטוס אתה עובר עם הטפסים היישר לביקורת הדרכונים. תיקון – לתור של ביקורת הדרכונים. התור מתקדם בעצלתיים כבר יותר משעה. האמריקאים מומחים בבניית תורים. הם לא יודעים כיצד לקצר אותו חלילה, הם פשוט יודעים לסדר אותו. כל תור של ק"מ הם באורח פלא הופכים לנחש מתפתל באורך של 10 מטר. בשעה טובה הגעתי לביקורת הדרכונים, מולי יושב בחור בגוונים כהים (כל מילה המתארת את צבע  עורו בצורה יותר קצרה ופשוטה הוצאה מחוץ לחוק ואינה פוליטיקלי קורקט) השואל אותי "למה באת?", "עסקים", "איזה עסקים?", "ביקור אצל לקוח, אני עובד של HP" אני שולח אליו מבט רב משמעות (חברה אמריקאית אח שלי, אני בכלל משלכם, סתם תקעו אותי בישראל...), "יש לך הוכחה שאתה בא ללקוח?", בטח, יש לי שני עדים בתיק, "הוכחה?" אני שואל בנימוס "אני יכול להוציא את הלפטופ ולהראות לך את המייל ממנו", האפרו-בחור מסתכל אלי במבט מזרה אימה "אתה לא יודע שאסור כאן אמצעים אלקטרוניים?", ברור, זה יכול לשרוף לך את המעגלים האלקטרוניים במח, רובוט מטומטם. אני בן 35 עם אישה וארבעה ילדים שהשארתי בארץ וכל מה שאני רוצה זה להיכנס לארץ הפרנואידית שלך כדי לעמוד עם עגלה ולמכור קרמים (הבטחתי לכם את המשפט מהטור שעבר). בסוף הוא נשבר, לא לפני שהוא התריע בפניי שהוא רשם זאת במחשב ובפעם הבאה שאבוא בלי hardcopy המוכיח את מטרת ביקורי לא אראה את הארץ המובטחת. בסדר, בסדר, אני מקווה שזה לא נרשם לי גם בתיק האישי.

מאחר ואני א) אזרח שומר חוק, ב) חושש מחילול ה', ג) לא רוצה לחטוף קנס של 200$, הצהרתי בטופס כי אכן הבאתי אוכל לארצות הברית. העונש לא איחר לבוא. לאחר שאספתי את המזוודה ובאתי לעבור את הביקורת הבאה בתור הופניתי אחר כבוד (למרות שהמילה כבוד לא כ"כ שייכת לסיטואציה) ע"י ציפורה לביקורת ביולוגית, בעצם אני לא בטוח שזה השם - איך קוראים לתהליך שבו מפרקים לך את האמא של המזוודה כמה בחורים עם כפפות וזורקים הצידה את כל האוכל שלך ? בכל אופן, נקניק הקוניאק היקר שלי נזרק לפח, ע"מ שלא אבצע חלילה פיגוע קולינארי בארצות הברית. את המנות החמות עוד הצלחתי איכשהו להשאיר. שטויות, נסתדר שבוע בלי בשר, אמרתי לעצמי, אבל בכל זאת חגגתי במלון שגיליתי שהטמבל פיספס את הקבנוס.