בלי חיות אי אפשר לחיות (וגם עם) - חלק א'

עוד מימי ילדותי המתרחקת אני חולה על חיות. פעם הטילה ציפור ביצה בקן שהקימה על אדן חלוני. לאימי לא עזרו כל המחאות על המחלות ועל הבלאגן, אני החלטתי לקחת את הגוזל תחת חסותי. שמתי אותו בקופסא, האכלתי אותו בפירורי לחם והסתובבתי איתו בגאווה בשכונה. לא היה מאושר ממני וגם עבור הגוזל אלו היו היומיים המאושרים בחייו. בעצם יום וחצי.

למעשה זו הייתה כמעט החיה היחידה שגידלתי אי פעם. לא חתול, לא צ'יוואווה ואפי' לא תוכי. לא מדויק, האמת היא שגם היה לי רומן קצר עם צב שמצאתי באיזה שיח ולימדתי אותו קצת על חיים בסטייל בתוך קופסת נעליים של ריבוק ופעם גם גידלתי חלזונות מחיפה, שזה לא החלזונות הלבנים והקטנים המעפנים של גוש דן, אלא בהמות קטנות בגודל של כדור פינג פונג שגם הם שוכנו בהתחלה בקופסת נעליים אבל בחרו להמשיך את דרכם על אחד הקירות בבית. (אה, וגם גידלתי כינים...)

אבל מה שבמיוחד חלמתי זה שיהיה לי כלב... ההורים שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן לעניין ואני נאלצתי להסתפק יחד עם שאר ילדי השכונה בגידול משותף של רקסי, פודל שחור נטוש שגדל בין הבניינים שלנו.

לא היה לי ספק שכשאקים בית משלי יהיו בו חיות. שפני הניסוי הראשונים היו דווקא ארנבי ניסוי. ליתר דיוק ארנבונים שכן מסתבר שארנב בוגר מגיע לגודל של ג'יפ. חשבתי שארנבונים יהיו בדיוק החיות החמודות הקטנות שיפתחו צוהר לילדיי לפתח חיבה עמוקה לגידול חיות בית, הרי אלו חיות עדינות שיושבות בחיק הילד ומתמסרות לליטופיו. בתיאוריה. למעשה הארנבונים שקנינו התגלו כחיות אנטיפטיות להחריד, הם הסכימו להיות מלוטפים רק אם הייתי מרתק אותם לריצפה באחיזת נלסון ולפעמים היו אפי' משחררים נשיכה קלה לילדים. הילדים קלטו את הרמז והסכימו לתקשר איתם רק ממרחק שני מטר. כל הטריקים והסבלנות לא עזרו, האכלנו אותם תוך כדי ליטוף, קצת שיחררנו אותם, אבל הארנבונים נשארו סנובים עד הסוף המר. לגבי הסוף המר אני לא מעוניין להרחיב שכן אני צריך להתייעץ עם עורך דיני אם חל במקרה זה חוק ההתיישנות, רק אומר כי על אף שארנבים אוהבים את השמש הם אוהבים יותר את הצל. יהי זיכרם ברוך.

בניסיון השני החלטתי ללכת על משהו פשוט יותר – דגים. (כלל קטן לטובת הקוראים – אם בחנות החיות ישנו שלט האומר "מבצע – אקווריום, 2 דגים ופילטר ב200 ₪ " אין סיכוי שתצא משם בפחות מ350 ₪. ) דגים לא נושכים, לא מלכלכים את הבית ואפשר לבהות בהם בשלווה במשך שעות - לא יותר -  אחר כך זה כבר נהיה משעמם... וכל מה שנשאר לך זה לזרוק מדי יומיים כמה פירורי אוכל ולהחליף מים פעם בשבועיים. כיף כיף כיף . הילדים מאוד התלהבו בהתחלה מהרכש החדש, בהמשך קצת פחות ולבסוף הם שכחו שבתוך הזכוכית עם המים הירוקים מתחבאים יצורים המתנגשים שוב ושוב בזכוכית עקב תנאי ראות קשים. חברים, לדגי הזהב יש יכולות הישרדות שלא היו מביישות גם תיקנים, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
קוראים יקרים – מיליוני דגים בעולם מסיימים את חייהם בצורה דומה, קחו בחשבון לפני שאתם  מתפתים לעסקאות מפוקפקות. בסופו של דבר מצאו הדגים את דרכם בחזרה אל הים הגדול בדרכים עקלקלות.

בניסיון הבא הלכתי כבר על הדבר האמיתי בעקבות הזדמנות פז שנקרתה בפניי - אחותי ובעלה מצאו גור לברדור יפהפה ונטוש  סמוך לכניסה ליישוב 'אדם', הם לקחו אותו איתם והחליטו לקרוא לו 'אדם' . אדם היה באמת יפהפה - גור לברדור בהיר וחמוד. מאחר שבאותו שבוע הם יצאו לטיול בגיאורגיה (כן, כן, איפה שפרצה מלחמה עם רוסיה לא מזמן. כן, כן, זה קרה בדיוק בשבוע שהם היו שם) היא הציעה לנו שניקח אותו לשבועיים עד שהם יחזרו מהטיול. חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת להגשים חלום ישן וגם להעניק לילדים את החוויה לה לא זכיתי בעצמי לגדל כלב בבית.

על עלילות אדם ומשפחת ולדומירסקי אספר לכם בשבוע הבא...

למי שממש אין סבלנות, שלחו לי מייל ל valdomh@gmail.com ונצ'פר אתכם לפני כולם.