בלי חיות אי אפשר לחיות (וגם עם) - חלק ב'

תקציר הפרקים הקודמים : לאחר מס' כישלונות כושלים של משפחת ולדומירסקי באחזקת חיות בית, הגיע הדבר האמיתי. אחותי ליאת שטסה לגיאורגיה עם בעלה (ונתקעה שם מאחר שבדיוק אז החליטו הרוסים לצאת למלחמה עם הגרוזינים) ביקשה מאיתנו לשמור על גור הלברדור החמוד שזה עתה אימצו לאחר שמצאו אותו נטוש בכניסה ליישוב אדם עד שיחזרו לארץ.

למרות שהשם אדם היה אמנם הברקה יפה, מהר מאוד דבק בגור החמוד השם 'נזק'. זה התחיל בכך שהוא החליט שהדרך הכי מהנה עבור הילדים להשתעשע איתו תהיה לנשוך אותם. הילדים חלקו על דעתו. זה המשיך בתפיסת הניקיון של אדם. למרות ששמתי לו עיתון במרפסת ומה יותר הגיוני מלעשות את צרכיך על העיתון (ככה גם יש לו מה לקרוא תוך כדי), הוא העדיף לפנק כל חלקה פנויה בבית חוץ מהעיתון בצרכיו. מאחר שאנו לא גרים בבית פרטי, ניסינו לשכן את אדם במרפסת שלנו. לא עבר יום עד שקיבלתי טלפון לעבודה מאחד השכנים "תגיד, היללות המזעזעות מגיעות מהמרפסת שלך במקרה ?", "אין לי מושג על מה אתה מדבר, נדבר אחר כך" השבתי לו. אט אט הבנתי שלגדל כלב זה כמו לגדל עוד ילד בבית וברוך ה' הילדים הקיימים מספקים לנו מספיק תעסוקה. 

אנחנו באופן כללי מאוד אוהבים את אחותי וגיסי, אבל בא נגיד שהגעגועים אליהם קיבלו משנה תוקף והפעלנו לחץ על הרוסים לסיים את המערכה בגיאורגיה כמה שיותר מהר כדי לחלץ את יקירינו שהיו תקועים שם. איך שנחת סופסוף המטוס בנתב"ג תפסתי את אחותי בטלפון "וואי ליאת, כמה שטוב שחזרתם. איך התגעגענו... אתם בטח ממש מתגעגעים לאדם". כשאחותי אספה אותו מאיתנו, נזק החמוד לא ביזבז זמן ובנסיעה חזרה לביתה הוא הקיא לה במכונית. בהמשך הוא נמסר לקרובי משפחה אחרים וגם שם המשיך במעלליו. בזאת תם חלום הילדות שלי. אולי יום אחד כשיהיה לנו בית פרטי ננסה שוב.

בקיצור לאחר כל הנסיונות וההשקעה מה שיצא לנו זה ארבעה ילדים שמפחדים מחיות. הבעיה החמורה ביותר הייתה אצל רואי. בכל פעם שהוא ראה כלב או חתול הוא עבר לצד השני של הרחוב. הוא אפילו פחד מנמלים. התייעצנו עם איזה מטפל חיות והוא הציע לנו ללכת על משהו יותר סולידי – אוגר סיבירי (או בשמו המדעי רגיסטר סיבירי). זו חיה מאוד עדינה וידידותית, היא לא נושכת ואוהבת ליטופים. רואי יאכיל אותה, ילטף אותה וכל הפחד מחיות ייעלם כלא היה.

לא התמהמהתי ומיד הלכתי לחנות חיות. לפני שהלכתי ייעץ לי אוהד ידידי – "תקנה אוגר יחיד. אם תקנה זכר ונקבה היא תמליט לך ואם תקנה שתי נקבות הן רק יריבו כל הזמן", אבל כשהגעתי לחנות הסבירה לי המוכרת המבינה שאם אקנה רק אוגר אחד הוא ישתעמם ("אז מה אם הוא ישתעמם?" כעס עלי אוהד לאחר מכן "מה אתה ועדת תרבות שלו?") וחוץ מזה שיש מבצע על כלוב, אוכל, משחקים ו2 אוגרים ב150 ₪. השתכנעתי ולקחתי הביתה 2 אוגרות ב300 ₪ (בכל זאת, לא תשדרג את הכלוב, המצע והאוכל ?).

איך שהגענו הביתה התחילו האוגרות להילחם אחת בשניה, יותר נכון אחת ביצעה פוגרום בשניה שצווחה בלי הפסקה. מעיין לא הצליחה לישון כל הלילה מזעקת הקרבן ודרשה כי אחליף מיד  את הרוצחת. נסעתי למחרת שוב לחנות החיות והחלפתי את האוגרת הקטלנית באוגרת קטנה וחמודה בגודל האוגרת המוכה שלנו. מיד כששמתי בכלוב את האוגרת החדשה חזר התסריט על עצמו. הסתבר שהאוגרת שלנו היא כנראה כלל לא אוגרת סיבירית אלא מזן המכונה "אוגרת כאפות".

מעיין לא הסכימה בשום פנים ואופן להכניס את השבת עם 2 האוגרות המתכתשות בבית. כשהצעתי לקחת את התוקפנית ולשחרר אותה ב"טבע" מעיין הזדעזעה "אבל יטרפו אותה מיד", כשניסיתי לשאול אותה מה אכפת לה, היא גם ככה רוצחת קטנה, מעיין פרצה בבכי היסטרי. "את יודעת מה" הצעתי לה "אולי נמסור אותה למשפחת שילה. יש להם כלוב גדול ונראה שאיכשהו האוגרים שלהם חיים בשלום ובנחת". וכך היה. כשעה לפני שבת דפקתי אצל משפחת שילה והתחננתי בפניהם שיכניסו לפנסיון האוגרים שלהם גם את הרוצחת הקטנה שלנו. הם דווקא הסכימו בשמחה, האוגרת נכנסה לכלוב החדש והמרווח, תפסה את הפינה שלה ותשקוט הארץ... ביום ראשון בבוקר הם גילו את שתי האוגרות האחרות מתות בכלוב.

בינתיים אצלנו האוגרת המוכה החלה להתרגל לשלטונה הבלעדי על הכלוב, היא התחילה לאכול כמו שצריך, לרוץ בגלגל כמו משוגעת (מה הקטע המוזר שלהם עם הגלגל?) ושקט מבורך ירד על ביתנו. הילדים כמובן לא שיחקו איתה, שכן על אף כל התחזיות, גם היא החליטה לנשוך אותם כשדחפו את ידיהם הקטנות לכלוב, אבל כבר לא היה אכפת לי מהילדים, העיקר שיש לי קצת שקט על הראש. מיום ליום היה נראה שהאוגרת שלנו מתחזקת ולא היה קשה לראות שהיא ממש ממש לא אוהבת את החיים בכלוב. למעשה היא הזכירה לי  סצינות מסרטי בית סוהר, בהם האסיר מתחיל להתעמל בכלא והופך לבריון מפלצתי. האוגרת התחילה לעשות מתח עם 2 ידיה על סורגי הכלוב ורק חיכתה להזדמנות שלה. יום אחד נקרתה בפניה הזדמנות, אחד הילדים הכניס לה אוכל לכלוב והשאיר סדק של מ"מ בפתח למעלה. מבחינה מדעית ברגע שאוגר בורח מהכלוב, הוא מאבד את התואר "אוגר" ופשוט הופך לעכבר. ולנו פתאום היה עכבר בבית. במשך כמה ימים הייתה היסטריה רבתית בבית, האוגר נעלם כלא היה ואני שיקרתי לילדים במצח נחושה שהוא פשוט ברח מהבית. לבסוף הצלחתי במבצע נועז ללכוד את האוגרת הנועזת. מכיוון שריחמתי על האוגרת שכ"כ סובלת מהחיים בשבי וגם אני לא ממש נהנה משהותה בכלוב שלנו, למען האינטרסים המשותפים שלנו הורדתי אותה למטה ושיחררתי אותה ב"טבע".

"אבא" הזדעזעה מעיין כשהבינה מה עשיתי "החתולות בטוח יטרפו אותה". "תירגעי חמודה" השבתי לה "קודם כל, היא לא פראיירית, בכל זאת היא הגיעה מסיביר, וחוץ מזה אני גם אוהב חתולים".