זהו טור לחרמון

כפי שאתם יודעים יש לנו בארץ הכל. רוצים קצת שמש באמצע החורף? כמה שעות ואתם באילת. בא לכם קצת מדבר? שעה וחצי ואתם במדבר יהודה. רוצים לטבול בנהרות ארצנו? רדו לירדן ותורידו את המשקפיים. רוצים שלג? סעו לחרמון... כלומר בשנים אי זוגיות בשבוע שחל בו. דוגרי, מה היינו עושים אם לא שיחררנו את החרמון במלחמת ששת הימים ? לא הרבה יודעים אבל כשמוטה גור טבע את המשפט האלמותי "הר הבית בידינו" הוא הוסיף ואמר "ביום טוב רואים מכאן את החרמון". פתאום אנחנו כבר לא רק מיישבים את המדבר אלא יש לנו איזה שיק אירופאי קטן. לשוויץ היינו לאוורסט דמינו. הישראלים שיפשפו עיניהם בתימהון בחורף 67 אל מול החומר הלבן והקר היורד לו בגבולה הצפוני של המדינה, הם לא המתינו אף רגע אחד והקימו במקום אתר סקי בשביל שבוע בשנה (בתחשיב מהיר גילו היזמים שיחזירו את ההשקעה די בקלות בשבוע שהאתר פתוח בו אם ייגבו 5000 שקל כניסה), אפי' הקמנו  יחידה של אלפיניסטים! כשהדיוויזיות הסוריות ישעטו לעברנו ממרומי החרמון הם לא יבינו מאיפה נפלו עליהם עשרת החיילים, המאומנים היטב למשך יומיים בשנה, הגולשים לעברם כנמרים סיביריים מיומנים.

השנה ברוך ה' זכינו לא רק לגשם אלא גם לשלג בחרמון שכמותו לא זוכרים זקני מג'דל שמס. עם ישראל כאמור לא יכל להישאר אדיש, כל רכבי הליסינג הועמדו הכן, הילדים קיבלו חופש והיי צפונה לחרמון. משפחת ולדומירסקי אמנם לא יודעת לעשות סקי (משחק מילים לפניך. נא לא לפספס) אך גם היא לא נשארה אדישה לפתיתים הציוניים שנחתו עלינו, מיד החלנו לפשפש בבוידעם (פעם ידעו לבנות בתים) והורדנו את הציוד החורפי – כפפות, כובעי גרב, צעיפים... בקיצור ציוד המיועד אך ורק לנסיעות לחרמון / מילואים (אני אלפיניסט), הרי בישראל בימים קרים במיוחד אתה לובש סוודר ואם אתה ממש רוצה להשתולל מעיל פליז.

ידענו כאמור כי עם ישראל לא נשאר אדיש לשלג ואני לא נשאר אדיש לעם ישראל במיוחד אם אני תקוע מאחוריו על הכביש. ראשית חכמה החלטתי לצאת חרמונה ביום ראשון אחרי שכל אחינו החילונים התבזבזו כבר על שישי שבת, מה שהתגלה להם כרעיון לא ממש מוצלח בשבע השעות שהיו תקועים בפקקים ויתגלה להם כרעיון עוד פחות מוצלח בעולם הבא. דבר שני קבענו לצאת בחמש בבוקר. כדי שהילדים לא יהיו שפוכים לגמרי בבוקר הכנתי אותם מראש בערב "ילדים, מחר אנחנו קמים בחמש בבוקר, כולם ישנים מוקדם", הרעיון התגלה כגאוני בעולם שבו משמעות המילה "גאוני" היא "דבילי לחלוטין וחסר תועלת", מסתבר שהרעיון לקום בחמש בבוקר כ"כ הקסים את הילדים שהם שכבו עם עיניים פקוחות במיטה עד שתיים בלילה ומאז קמו בכל שעה עגולה כדי לשאול אותי אם כבר חמש בבוקר.

בקיצור בחמש גררנו את עצמנו לרכב, טוב נו אני גררתי... הילדים היו ערים כבר מארבע. מאחר שאשתי קיבלה פטור מהנסיעה וכן הקטנטונת שלנו, החלטתי שנסיעה של ארבע שעות עם שלושה ילדים היא לא מספיק מאתגרת, ע"כ הזמנתי את בן דודי עם ילדיו להצטרף אלינו לרכב. אין דבר יותר מהנה מלנסוע עם חמישה ילדים ברכב אחד למשך ארבע שעות אולי חוץ מלדפוק את הראש חזק בתוך קיר. כל הדרך ניהלנו עם הילדים שיחות בוגרות ומהנות "אני רוצה לשבת מאחורה, למה הוא יושב מאחורה?" , "למה הוא קיבל ואני לא?", "תגיד לה שתפסיק לבעוט בי". התמודדנו בצורה בוגרת ואחראית עם הסיטואציה ועצרנו בתחנת דלק כדי לצייד את הילדים בסוכריות בכמות שיכלה להספיק לדוד סוכריות בבית הכנסת הגדול בירושלים למשך כמה חודשים.

שמחנו לפחות על הרעיון המוצלח לצאת עוד לפני הפקקים. הכנסנו ל WAZE יעד 'אתר החרמון' והוא ענה לנו "עזבו לא כדאי לכם". התעלמנו והמשכנו הלאה. התנועה הייתה עוד סבירה עד שהגענו לכפר החביב מג'דל שמס. (בהזדמנות הזו אני רוצה לפנות לתושבי מג'דל שמס הנחמדים, לגבי ההצהרות שלכם על כך שהייתם רוצים להיות תחת שלטון סוריה - אתם עוד סגורים על זה?) מיד לאחר שעברנו את הכפר נתגלה לנו שוב מה עונשו של הכופר ב WAZE, כידוע נבואת פורענות מהWAZE  אינה חוזרת ואם הוא אומר שאת השלושה ק"מ הבאים תעבור בשעתיים אז זה מה שיקרה, שכן לאתר הסקי הרשמי של ישראל מוביל כביש חד נתיבי נטול שוליים, שאכן תוכנן היטב כדי לעמוד בעומסים, אבל של התנועה בקיץ (כלומר רכב בשבוע).

סופסוף הגענו לחניון והתחלנו לעטוף את הילדים בעשרים שכבות. אמנם אשתי ציידה אותי בקרם שיזוף וביקשה שאמרח את כולם מאחר שתמיד נשרפים בחרמון, אולם לאור הקור העז החלטתי שזה ממש מגוחך לשים קרם הגנה מהשמש. "נראה לי שצריך קרם הגנה יותר חזק" אמרתי לאחר מכן לאשתי כשחזרנו הביתה עם פרצוף בצבע איזור מסוים של הבבון. בקיצור, מכוסים ועטופים נכנסנו להיכל התהילה של השלג הישראלי. מאחר שהגענו די מוקדם, חיכינו בקושי שעתיים לתורנו ברכבל המוביל לחלקו העליון של האתר. עזבו אתכם מרכבת שדים בלונה פרק אם אתם באמת רוצים לחוות פחד מוות זה המקום בשבילכם. מיד כשסיימנו את התור הארוך נדחפנו ללא שום הכנה אל הרמפה לעברה הגיע במהירות ספסל הרכבל, שילחתי את 2 הילדים הגדולים לבדם (מעיין את בת 10, מעגלים למעלה) תוך שאני קורא אחריהם בדמעות "אני אוהב אתכם וסליחה על הכל" ואז נדחפתי גם אני עם בני בן ה5 על הספסל הבא שכלל לא טורח לעצור, תוך שהוא מועיל בטובו לסגור עלינו מעקה במרחק חצי מטר לפני שהוא מתרומם מעל התהומות המושלגים. מיד כשנחתנו למעלה רציתי לברך ברכת הגומל אבל החלטתי לשמור אותה לדרך חזור.

בחלקו העליון של החרמון יש המון אטרקציות, ראשית יש את משחק ה "שבור את הראש בדרך למזחלות" - בשביל צר ומחליק, שלא חשבו לשים בו מעקה או משהו בסגנון,  פסענו בצעדי פינגווין כדי לא להחליק אחורה. רציתי קצת להלהיב את הילדים המפוחדים אז הדגמתי להם איך אני בועט בכדור שלג, בהשפעת כוחות פיזיקליים בסיסיים מצאתי את עצמי עושה חצי סלטה ונופל על הראש לצהלתם של הילדים. בשביל זה אני כאן.  בהמשך שכרנו מזחלות. המשחק הוא פשוט והוא מעין באולינג אנושי, הילד עולה על המזחלת ומתחיל להחליק במדרון התלול ללא שום יכולת כיוון תוך שהוא מפיל כמה שיותר אנשים בדרך. רואי הצטיין במשחק כבר מהגלישה הראשונה וזכה ב strike אחרי שהעיף שני ילדים ומבוגר.

בדרך לעוד strike מוצלח

 ובכן, רבותיי, סיכומו של דבר – אני את הוי שלי סימנתי. היינו, גלשנו, אפי' ניסינו לבנות איש שלג, אבל גילינו שהשלג הוא גם קר, מסתבר, וגם חסר כל יכולות עיצוב. אנחנו את השלג ביקרנו. אם הוא רוצה להיפגש בשנה הבאה תורו לבוא לירושלים...