הכיפה שהתחפשה

היה הייתה כיפה סרוגה שלא ידעה מה היא רוצה. מסביבה כולם היו כה מוגדרים ורק היא מתבוננת ומסתובבת ומסתבכת.

פגשה הכיפה כיפה שחורה. "אנחנו כ"כ דומים" אמרה לה "שתינו כיפות, שתינו דומות, בואי נשחק יחד!" אבל הכיפה השחורה רק ענתה לה בליגלוג "אני לומדת בישיבה ולך בראש יש רק צבא" אמרה והתרחקה מהכיפה הלא ברורה.

פגשה הכיפה הסרוגה בכובע טמבל "חכה שניה. גם אני רוצה להיות חלוץ, בא נקים יחדיו קיבוץ. שנינו ערכיים, שנינו דומים. בא ונתגלגל יחד!" אבל הכובע טמבל רק הסתכל בה מלמעלה "חלוציות ? הגשמה ? פיספסת באיזה ארבעים שנה" ונישא משם ברוח מערבית.

נתגלגלה הכיפה הסרוגה לבדה וחשבה "מה אפשר לעשות? מה אפשר לנסות? איזו צורה מוזרה יש לי , ממש צרה צרורה! האם בכל ישראל לא אמצא לי חבר?"

פתאום היה לה רעיון נפלא : היא תתחפש למשהו אחר!

התחפשה לכיפה לבנה : צבעה את כולה בצבע לבן וכתבה על עצמה "נחמן מאומן" . "איזו כיפה לבנה מוזרה" אמר חוזר בתשובה שעבר לידה "היא לא ממש מרחפת, היא לא ממש מנותקת אולי היא נוסעת לאומן בראש השנה אבל היא בכל זאת נראית לי שונה". "זו סתם כיפה לא ברורה" אמר לו חסיד אחר ושניהם התרחקו משם בשירה.

הבינה הכיפה הסרוגה שלא מצאה בכיפה הלבנה את עצמה והחליטה להתחפש לכומתה אדומה. אמנם היא קצת ביצבצה מאחורי הכומתה וגם הייתה לה ציצית אבל היא בהחלט הרגישה קרבית. "קבלו אותי" קראה לכל האומה "אני ממש כמו כולם. הישראלי המושלם". אבל הכומתות האחרות הביטו בה בספקנות "למי תישמעי למפקד או לרב? והאם את בעד צבא מעורב? ובכלל יש פה ריח של השתלטות דתיים על שדה הקרב".

התחפשה הסרוגה  לכיפה ירוקה, קנתה רק אורגני את כל המזון, הקפידה להיות ידידותית לאוזון, הלכה למחות חברתית עם כולם בכיכר, ונלחמה על זכויות כל עובד שהוא זר. היא כבר חשבה לה ששם תישאר, כאן היא דואגת גם ל"כדור" וגם ל"אחר". אבל גם שם לא הצליחה להסתוות בקלות, מכל עבר קלטה מבטים חשדניים. "מה בכלל את עושה כאן? זה בשביל הריגוש? והלא את יודעת - הכול בגלל הכיבוש". "כיפה ירוקה זה לא ממש אני", ובכלל זה נראה לה מדי פשטני...

מה אפשר לעשות, חשבה לעצמה בתוגה, בכל תחפושת תמיד רואים בי סרוגה. שחורה, אדומה, ירוקה, לבנה, אין שום כיפה שלא ארגיש בה שונה ?

אז גמלה בליבה החלטה משונה, אולי פשוט אתחפש למי שאינה. לקחה צבע שקוף וצבעה את עצמה, עד שכעט לגמרי נעלמה. הלכה לפאב מקומי והזמינה שתייה ופתאום היא הרגישה ממש חופשייה. אולי סופסוף מצאתי את מה שחיפשתי? עכשיו אני לא מייצגת ולא מחללת, אני ממש כמו כולם פה, החלה צוהלת. אוכל לרקוד ולשתות, כל הזמן לבלות, ומה שחשוב – הכול בלי גבולות. כך עבר לו עוד יום ועברה עוד שנה, הכיפה השקופה כבר לא הרגישה שונה. חוץ מכאב קל שהתפתח בצד, והרגשה מציקה שקוראים לה "לבד". וככל שניסתה להרגיש שזה מקומה, ידעה שהיא קצת מרמה את עצמה.

אז בצר לה יצאה לשדה בין ערביים ושפכה את שיחה לפני יושב בשמיים, "מי אני? מה אני?" לחשה ללא קול "אני רוצה לגלות את עצמי. זה הכול. אני לאומית או אולי מוסרית ? אני חופשייה או סתם דתייה?  ".

פתאום הייתה לה הרגשה מוזרה... משהו נע בה וזז בה. "אני כבר לא אני" מלמלה "אני כבר לא סתם כיפה. אני לא מתאימה לשום הגדרה. אני רוצה להיות לאומית אבל גם מוסרית. אני רוצה להיות דתייה אבל גם חופשייה."
ולפתע שמעה קול ממרומים (או שאולי הוא בא מבפנים( "אל תיפלי ברוחך" כך אמר לה הקול "זה לא פשוט להיות בעצם הכול. כל אחד יכול להיות רק דתי, אך מי אמר שזה קל להיות יהודי ?".