ישחקו הכרסים לפנינו

יש דברים שאתה לא שוכח, כמו לרכב על אפניים. גם כדורסל אתה אף פעם לא שוכח. זה הדבר העגול הזה שזורקים לסל. לשחק , לעומת זאת, אתה שוכח ועוד איך. אתה לא כ"כ מודע לזה שאתה שוכח את זה, אתה רואה כדור ונראה לך שיש לך את זה עדיין – אתה מכדרר קצת, רגל ציר לשמאל, מסבסב לימין, צעד וחצי לסל... וכאן מתחילה הבעיה. אחרי כמה שנים אתה זורק לסל כמו... כמו... איך אני אגיד זה בלי שהפדלח"שיות יעוטו עלי? או כן... כמו בחורה. לא שפעם הייתי מי יודע מה, אבל הייתה שם איזו תחושה, איזו רגישות מינימלית. עכשיו הכדור יוצא לכיוון הסל כמו טיל מכיפת ברזל אבל בלי הראש ביות.
אז מה קרה בכל זאת שנזכרתי בתחביב הישן?  בשלוש מילים - "ליגת בתי הכנסת" מה שנקרא "ישחקו הכרסים לפנינו". בשנים האחרונות החלה תופעת ליגת בתי הכנסת להתפשט ברחבי הארץ. יש מקומות שלוקחים את זה יותר חפיף ויש מקומות שמשקיעים, כמו אצלנו. אנחנו לא מגיעים למשחק כמו בשכונה - נשחק יהיה בסדר. קודם כל נפגשים לאימון - קצת תרגילים,  קצת קליעות. ובאמת קבענו להיפגש לאימון ראשון עשר דקות לפני משחק הפתיחה אבל אף אחד לא הגיע.
יש קהילות שאצלם זה לא צחוק. שמעתי על בית כנסת במודיעין, שקרה מקרה ובחור נחמד בשם סילבר בגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים (לא כולל הכיפה) התגייר והצטרף לקהילה שלהם בדיוק כשנפתחה הליגה. אצלנו כאמור העניינים יותר רגועים, הקמנו קבוצה קטנה וסימפטית, כדי לממן את החולצות החלטנו ללכת על הנצחה ועכשיו אנחנו נקראים "קבוצת המרכזי לעילוי נשמת משה פסטרנק". אם נעלה על הפודיום הבטחנו במקום המנון להגיד קדיש יתום.
השחקנים נבחרו בקפידה - יש לנו מישהו שיודע איך לקלוע מחוץ לקשת (הוא קרא על זה חומר באינטרנט) , יש מישהו שיודע לרוץ ויש מישהו שיודע לשמור. לי אישית הובטח מקום בחמישייה! במידה ויגיעו לאחד המשחקים רק חמישה. בכל זאת אנשים, יש לי היסטוריה מפוארת בתחום.
את הקריירה התחלתי בליגת הקטסל בקבוצת אליצור רמת גן, תחת ניהולו של לא אחר מאלי סהר (בתקופה שעוד לא היה פרשן ועוד לא היה סהר). קטסל למי שלא יודע אלו סלים נמוכים שנועדו להקל על הקטנים לזרוק לסל, לתת אשליה לגדולים כאילו הם יודעים להטביע ולתת אשליה לזקנים כאילו הם עדיין יכולים להטביע בסלים של קטסל. המאמן המפורסם שלנו, שעוד לא היה מפורסם, ניסה להנחיל לחבורת הדוסים הצעירים את יסודות הכדורסל. כשהיינו מחטיאים בלי הפסקה מקו העונשין, הוא היה תופס את הכדור, קורא לכולם ומדגים את יסודות הזריקה הנכונה. כשכולם היו מתחילים לצחוק אחרי שהיה מחטיא חמש זריקות ברציפות, הוא היה מתעצבן וצועק "זה לא משנה, אני מסביר לכם את הטכניקה".
ללמד ילדים לקלוע זה אפשרי, גם לכדרר וגם לעשות צעד וחצי. משום מה הדבר שהכי קשה ללמד ילדים זה למסור. כשאתה מבוגר ואתה יודע שאתה מעפן תמיד תעדיף מסירה על פני זריקת בלוק טיפשי לכיוון הקרש, כשאתה ילד תמיד תעדיף לזרוק לסל. כולם רוצים לזרוק לסל. כולם מתעצבנים כשמישהו אחר זורק לסל במקומם, לא משנה אם הוא קולע - תמיד יהיה מישהו שיצעק עליו "הייתי חופשי שעה מתחת לסל". לכן, במשחק מול גבעתיים, כשהצלחתי לכדרר ולראות את כל שחקני ההגנה חולפים על פני והגעתי לעמדה טובה מתחת לסל, לא התרגשתי לשמוע את חבריי לקבוצה צועקים לי "חיים, לא!!! אל תזרוק!", אני ידעתי שזו ההזדמנות שלי ובקליעה מרשימה עם הקרש הכדור צלל פנימה לתוך הסל. זה לא עזר לעניין הפירגון מהחברים, "טמבל!" שמעתי מאחוריי.
הסקתי 2 מסקנות באותו רגע :
א. ילדים לא יודעים לפרגן.
ב. זה היה הסל של הקבוצה שלנו.
העלבון הזה היה יכול ללוות אותי לשארית חיי אבל למזלי כעבור חמש דקות טל בידרמן מהקבוצה שלנו בצעד וחצי מרהיב קלע עוד שתי נקודות לסל שלנו.
חוץ מהזוטות הללו הגענו להישגים מרשימים. במשחק מול קבוצת הקטסל של מכבי תל אביב הייתם מצפים שנובס 100:02, אבל אנחנו הפתענו את כולם בתוצאה 70:20 (כל מי שצוחק עכשיו לא היה בקבוצת אליצור כלשהי בילדותו). גם באוטובוס בנסיעה חזור מהמשחק אלי אמר לנו שנגד מכבי תל אביב זו תוצאה לא רעה בכלל ואנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו. בשיא שלנו הגענו למקום 16 מתוך 17 קבוצות וזה אומר רבותיי שהייתה קבוצה יותר גרועה מאיתנו. לא הישג של מה בכך. אני מניח שהיא גם הייתה אליצור כלשהי.
בקיצור, אחרי עבר ספורטיבי כה מפואר ואחרי שהודעתי שאם אני לא מצורף לקבוצה אני מפסיק את הוראת הקבע שלי לבית הכנסת היה ברור שמקומי מובטח בקבוצה. מסתבר שדברים לא משתנים בהרבה  - אני עדיין קולע נורא, אני לא באמת יורד להגנה ובהתקפות מתפרצות אני נשאר ברתק. מצד שני יש דברים שבהם אתה משתפר עם השנים – למשל, הרבה יותר קשה להזיז אותי כשאני עושה חסימה או מתנחל מתחת לסל ולפעמים קורה הבלתי ייאמן והכדור מחליט להיכנס לטבעת. אני גם פחות מתבלבל כבר בצד של המגרש, תבונה שבאה עם הגיל כנראה.

תובנות לפסח

לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד)

ללכת מכות

אין מראה שיכול להוציא אותך יותר מדעתך מאשר לראות את יוצאי חלציך שרועים על הספה ומתקשקשים עם המכשיר הסלולרי. אם אתם מההורים שהצליחו לעמוד בפרץ ולא להרעיל את נשמתם הרכה של ילדיכם עם סלולרי חכם, אשריכם... הילדים שלכם רק בגוגל+ כל היום. הפתרון היחיד שיש להורה המודרני המעוניין לשלוח את ילדו מחוץ לבית הוא חוגים. לא מכבר חיפשתי חוג לבן שלי. הילד לא חובב כדורגל מי יודע מה וגם על חוג של כדורסל לא ממש בא לו. בסופו של דבר הצלחנו למצוא חוג שידליק אותו – חוג אמנויות לחימה. משחר ההסטוריה זו עובדה ידועה - בנים אוהבים ללכת מכות.

גם כשאנחנו היינו ילדים היינו  הולכים מכות. הכללים היו די ברורים – אפשר להפיל, לחנוק, אגרופים לכתפיים אבל לא שום דבר שעושה סימנים וכמובן שאסור אגרופים לפנים. אפילו המופרעים ביותר ידעו שהפנים מחוץ לסיפור. לא תמיד המכות היו כ"כ נחמדות, היו כמובן את המכות שבין חברים על הדשא אבל היו גם את המכות שבהפסקות. אצלי בכיתה למשל היה ילד סדיסט במיוחד, מטעמי צנעת הפרט נכנה אותו בשם הגנרי "יוסי". יוסי היה הסיוט שלי מהגן יסודי ועד לכיתה ז'. הוא היה תופס קורבן כל הפסקה והיה פשוט מתעלל בו, בדרך כלל היה ילד קבוע שהיה חוטף ממנו אבל לפעמים גם אני זכיתי לחמש דקות גן העדן שלי. הייתי חולם עליו בלילות. הייתי חולם שהוא מרביץ לי, אני קורא לאבא שלי והוא היה מרביץ גם לאבא שלי.

אפילו בכיתה ז' הייתי עדיין חוטף ממנו לפרקים. הוא כמובן היה מסובך עד מעל לראש בגלל בעיות האלימות שלו. כשכלו כבר כל הקיצים החלטתי סוף סוף לנהוג כגבר וכשחטפתי ממנו שוב, נעמדתי מולו בתנוחת קרטה מאיימת ואמרתי לו "חכה, חכה, יוסי. אני אומר אותך לרב". שטינקר, אני יודע, אבל לא היתה ברירה. לתדהמתי באותו רגע הוא ירד על ברכיו ואמר לי " 'בקשה חיים 'בקשה, אל תגיד אותי לרב, אני מסובך... יעיפו אותי מהמכינה". שמחתי לגלות את נקודת התורפה אבל התנהגות פתולוגית, כידוע, לא נפתרת בכזו קלות. כעבור כמה ימים חזר הסיפור על עצמו – חטפתי ממנו שוב וכשאיימתי לדווח על עלילותיו לרב, הוא שוב נהפך בין רגע לסמרטוט ריצפה והתחנן על חייו. אבל פעם אחת עברתי לידו, כשישב עם כמה מה"מקובלים", בלי להתבלבל הוא התחיל להחטיף לי מול כולם. כשאיימתי עליו "חכה, חכה, מחר אני הולך לרב" הכישוף פשוט לא פעל . הוא הסתכל עלי בזלזול  "תלך, תלך, נראה לך שאכפת לי?". כעבור כמה דקות, כשכולם הלכו, הוא רץ לעברי, ירד על ברכיו ואמר " 'בקשה 'בקשה אל תגיד אותי לרב, אני מתחנן...". הדפוס יכל לחזור על עצמו עד אינסוף, עד שפעם אחת תפסתי אותו ופשוט קרעתי אותו לגזרים. ההצקות מצידו נגמרו ואני גיליתי שאני לא כ"כ רע בדבר הזה. 

בישיבה התיכונית היינו הולכים מכות בכל שני וחמישי. מבחני כח שכאלה. רוב הזמן בכיף, בלי זעם אמיתי. הייתי באמת לא רע בזה. עד היום אני חושב שזה אחד מענפי הספורט היותר מהנים. בהיותנו ילדים טובים רמת גן, כמעט ולא נתקלנו במכות רעות, במכות שרוצים לפגוע בך באמת, הכל היה סוג של משחק. אבל לפעמים אלימות אמיתית היתה מבליחה לחיינו התמימים ומותירה אותנו חסרי אונים.

בשבת אחת בסניף בני עקיבא הגיעו ערסים מאחת השכונות הנחמדות של רמת גן. בלי לנקוב בשמה, נאמר רק שהיא קשורה לדיור ציבורי ומתחילה ב"רמת". החברים הנחמדים התיישבו להם בתחנת האוטובוס, שמו רגליים לכל נער או נערה שעברו לידם והפילו אותם לריצפה. והסניף רמת חן נבוך... לא יותר מעשרה ערסים התעללו בעשרות צעירים תמימים וקצת חנונים בלי שאף אחד ממאות הנוכחים בסניף העיז אפילו להעיר להם. עד שהגיע מישהו שכשהכשילו אותו הוא דווקא ניסה להחזיר להם. פוגרום כזה לא ראיתי מימיי, חיות האדם התנפלו עליו באגרופים וחבטו בו ללא רחם במשך דקות ארוכות כשכולנו עומדים משותקים מרוב פחד עד שזינק המדריך שלי, שהיה מבוגר מהם בכמה שנים וחילץ אותו כשהוא צועק עליהם . הרגשתי מושפל... הייתי מת לעשות משהו אבל לא העזתי... 

כשהיינו בשביעית הדלקנו מדורות בל"ג בעומר בשטח שהיום יש בו כביש סואן - פעם עוד היו שטחים נטושים בגוש דן. השמועות הגיעו במהירות – ערסים מרביצים לשבט "ברמה". יצאנו בריצה לכיוון המדורה שלהם. קטטה. בסרטים זה נראה נחמד, נחטיף כמה אגרופים, נחטוף כמה ונציל את אחינו הצעירים. איך שהגענו לאזור איציק חטף ללא שום הקדמה סטירה לפרצוף ששברה לו את המשקפיים. נעמדנו המומים. איציק מחה בעוז. המחאות לא התקבלו. הערס התורן התחיל לדחוף אותו וצעק עליו "מה אתה צועק?" איציק עמד על שלו באומץ וענה -  "אני לא צועק". כמו מטומטם נעמדתי מול החצוף ואמרתי לו  "מה ז"א מה הוא צועק? שברת לו את המשקפיים!". הס השתרר ברמת גן-גבעתיים. כל הערסים נפנו לכיווני. הערס התורן יהיה תמיד קטן וחלש ממך.הוא הפיתיון. הוא התחיל לדחוף אותי פעם ועוד פעם "אז אתם רוצים מכות?", "אנחנו לא רוצים מכות" השבתי בצורה לא משכנעת. כל הערסים הקיפו אותי והוא דחף אותי שוב, באיזה שלב נמאס לי מהגמד הקטן ודחפתי אותו בחזרה. מה שקרה עכשיו מתחלק לשתי גרסאות, באחת מהם הדפתי את האגרוף שהוטח בי מהצד, שלחתי בעיטה מהירה לבריון שמאחורי ולפני שמישהו הצליח להתעשת הפלתי חמישה בריונים לריצפה, בגירסה של המציאות כעבור שלוש שניות הוטח בראשי מאחור קרש בניין בעצמה אדירה. המח האנושי הוא דבר מדהים, קו האופק שבדרך כלל מונח בצורה מאוזנת התחיל ליטות לאלכסון לצד אחד ואז לצד השני. "מרתק" חשבתי ונפלתי על ברכיי בעוד אני מרגיש לחות מטרידה מתפרצת מראשי. החברים הטובים והאמיצים באו לטפל בי בעוד הערסים מביטים בי בסיפוק שוכב על הרצפה. דמעות עלו בעיניי, לרגע ניסיתי להתרומם ואז שמעתי מכיוון הערסים "הנה, הוא קם, הוא קם" .החלטתי שהאופציה היותר נכונה היא לחזור לרצפה. הלילה נגמר בתל השומר, בהורים חרדים, ובחמישה תפרים.

הלילה ההוא הפך ללילה מכונן בשבילי. הכותרת שלו בשבילי היתה "השפלה". איך לא יכולתי לפחות להכניס לאחד מהבריונים אגרוף בפנים? רק אחרי שנים הבנתי שלא אני הייתי המסכן האמיתי באותה סיטואציה. מה גורם לבחורים צעירים לרצות לפצוע כ"כ בן אדם אחר? להסתכן במאסר? לאט לאט החלום שלי על אותו הלילה שבו אני מצליח להחזיר מלחמה שתשיב את כבודי לחלום מסוג אחר – חלמתי שאני מצליח לעצור לרגע את הטירוף, להסתכל בעיניים של הבריון האומלל שמולי ומצליח לחדור את חומת האטימות, גורם לו להבין... אבל אני יודע שזה לא היה קורה, החומה כבר היתה גבוהה מדי.

אז אם אתם בצד החלש, אם אתם מפחדים וחסרי אונים מול אלימות שלוחת רסן, אל תתביישו, אתם בצד הנכון של המפה. ואם ייצא לכם פעם לפגוש מישהו שנולד למעגל האומלל הזה ולעורר בו חלום, סקרנות, שאיפות לעתיד טוב יותר, הצלתם עולם ומלואו.

טור הבא מצחיק. מבטיח.

לולי דמסתפינא - פורים תשעד

די לכפייה

בזמן האחרון אני מרגיש שכולם נפלו על הראש. איפה הסובלנות? איפה המתינות? זה שאתם הרוב לא אומר שאתם צריכים לכפות את דעתכם. אתם חושבים שהדרך היחידה לחיות היא איך שאתם חיים? מתי תבינו שזה לא מתאים לכולם! אנחנו יודעים שזה קשה ולא פשוט ואנחנו מעריכים את זה אבל זה לא מתאים לכולם. זה שהחלטתם לקרוע את עצמכם, הזעתם והתאמצתם לא אומר שכולם צריכים לעשות את זה. יש כאלה שהנקודה שלהם בחיים היא לאו דוקא פיזית, אולי היא יותר בכיוון רוחני (או כל תירוץ אחר). יש ציבור שלם שיש לו אורח חיים אחר, תפיסת עולם אחרת, וזה שתנסו לכפות אותו להיות כמוכם - זה רק יתסכל אותו. אתם חושבים שלא הייתי רוצה להיות כמוכם??? הייתי מת! אבל זה פשוט לא מתאים לי. אני פשוט לא סובל לרוץ! תהרגו אותי ?!

ביום שישי האחרון נסעתי בנתיבי איילון וראיתי מחלון רכבי צבא שלם של חייזרים בחולצות של חילונים, המכונות בלעז "דרעייפיט", עומד ומחכה ברציף לרכבת לאחר שסיים את מרתון תל אביב. אכן מראות קשים. אפשר לחשוב שזה הספורט היחידי בעולם – מה עם רכיבה על אפניים, הליכה מהירה, שחיה או טניס ? לא, אני לא עושה גם את זה אבל זו ממש לא הנקודה! חשבתם על האפשרות שבמקום לעלות במעלית לקומה השישית אני עולה במדרגות? לא, אני גם לא עושה את זה. וואו, אתם ממש נודניקים! הספורט היחידי שאני משקיע בו זה כדורסל ומאז שמכבי מפשלים גם בזה אני צופה פחות.

הרומן הלא מוצלח שלי ושל הריצה מתחיל כבר בתיכון, או שאולי בעצם כבר ביסודי. יוצא לכם לפעמים לעבור ליד בית ספר בשעות הבוקר כשהתלמידים יוצאים לסיבוב של 600 מטר. נכון שיש תמיד דבוקה של חמישה ילדים שרצים בטירוף, אחריהם עוד קבוצה משתרכת במרחקים אחידים אחד מהשני עד לילד אחד שמשתרך מאחור ואז אתם חושבים שזהו אבל פתאום אחרי דקה אתם רואים עוד איזה שלושה ילדים שעושים כאילו הם רצים. נכון שממש מאחוריהם יש מישהו שרץ מאוד מהר, אבל הוא כבר בסיבוב השני. בכל אופן אם אתם קוראים את הטור הזה לפני שלושים שנה – אני בשלושה שעושים את עצמם רצים.

בתיכון זה כבר הפך בעייתי, אני לא יודע איך זה היום, אבל בזמננו מי שלא גמר אלפיים מטר בפחות מעשר דקות לא קיבל בגרות. בשמינית כבר ממש נלחצתי מזה, הייתי מתאמן בערבים בכפר הרוא"ה (נ"ד י.ב.ע.כ.ה - קבלו גרפיטי בפרצוף שלכם) במסלול של בחינת הבגרות. אחרי חודש של אימונים חברי דודי שהיה קצת יותר עצלן מהעציץ בכניסה לפנימיה החליט שכדאי שגם הוא יתאמן פעם אחת לפני הבגרות. לא הספקתי לסיים קילומטר שכבר ראיתי את המרוקאי קל הרגליים מסיים את המסלול בלי להתאמן בשמונה וחצי דקות. חסל סדר אימונים. מאחר שהייתי פחדן, לא רציתי לסמוך על טקטיקת ה"אחרי העיקול אני אוסף אותך עם האוטו של אבא שלי ומוריד אותך חצי ק"מ אחרי" שבה דגלו כמה חבר'ה מהמחזור והעדפתי לנקוט בטכניקת הליכה – ריצה מהירה -  הליכה – ריצה מהירה – גמרנו בתשע וחצי דקות – יש בגרות – מקיאים את הנשמה.

לפני הגיוס הבנתי שככה זה לא יוכל להמשיך. למרות יכולותיי האתלטיות המפוקפקות הייתי בדרך לחי"ר ושם כבר אין הנחות. ירדתי בהפסקת צהריים מבית המדרש למגרש הכדורגל הגדול וניסיתי לשחזר את ההישג המרהיב מהתיכון – לגמור 2000 מטר. ה200 מטר הראשונים דוקא היו סבבה. כל השאר לא. אחרי ק"מ החלטתי שזה ממש לא אנושי. טוב, זה ממש טיפשי להתכונן לצבא. אם הצבא רוצה שאני ירוץ חמישה ק"מ שהוא ידאג לזה.

בסוף זה הגיע. שנת 1996 בא"ח קציעות, טירונות גבעתי. אבל אין מה לדאוג, הסבירו לי, יש הרבה שלא יודעים לרוץ. בשביל זה יש סולם מאמצים. מתחילים בסה"כ בקילומטר אחד ומגיעים לשלושה קילומטרים רק אחרי ... שבועיים. אחלה סולם. אני לא יודע איך שרדתי את הסיפור הזה, האיזור המודע במח שלי בחר למחוק את קטעי המד"סים במח שלי ולהקליט עליהם תכנית אחרת. אני רק זוכר המון בעיטות בישבן מסמל המחלקה שהיה המאסף וצעקות "ולדומירסקי, זה לא נקרא לרוץ". הגוף בסופו של דבר לומד להסתגל לכל דבר. משום מה דרך  ההתמודדות שהגוף שלי חשב שהכי תעזור לי היא להיות חייב לרוץ לשירותים בכל פעם שאני שומע את המילה מד"ס. זה עובד עד היום, בבקשה אל תנסו את זה עלי. ייאמר להגנתו שפעם אחת זה באמת עזר – עד שיצאתי מהשירותים כולם כבר היו רחוקים ק"מ מהבסיס. חבל, דוקא היה בא לי. בסופו של דבר לא הייתה ברירה, חזרתי לטקטיקה הידועה – ריצה מהירה, הליכה, בעיטה, ריצה מהירה, הליכה, בעיטה, הליכה, הליכה ,שבת.

זה יכל להיות סוף הסיפור, רק שלפני שלושה חדשים החלטתי שצריך להפסיק לפחד. מה העניין? קצת קשה? אז נרוץ לאט בהתחלה. התחלתי לרוץ מדי ערב במהירות שמתאימה לי – בפעמים הראשונות גמעתי 300 מטר ונופפתי לשלום לשכנה עם עגלת התינוק שעקפה אותי. אחרי שבוע הגדלתי את המרחק והגעתי כבר ל500 מטר. וואו, כנראה שאני יכול. בשבוע שלאחריו כבר הגעתי ל800 מטר. לא חלפו הימים והצלחתי לצלוח 1000 מטר, עוד קצת מאמץ והגעתי אפילו ל1300 מטר!!!. בנקודה הזו עצרתי רגע וחשבתי לעצמי – מה אני מנסה להוכיח? שאני יכול לרוץ 42 ק"מ? אז הוכחתי שאני יכול לרוץ 1000 מטר, הוכחתי שאני יכול להוסיף לזה עוד 300 מטר. מכאן ניתן להוכיח באינדוקציה שאני יכול גם לגמור 42 ק"מ. תודה ושבת שלום.

שכחו אותי בבית

הנדימן

המירוץ אחרי הטור - חלק ב'

המירוץ אחרי הטור - חלק א'

באנו חושך לגרש, אבל נגמרו הבטריות בפלש

טיפים לזוגיות מושלמת

המדריך החלקי למחשב וציוד היקפי

בלי חיות אי אפשר לחיות (וגם עם) - חלק ב'

תקציר הפרקים הקודמים : לאחר מס' כישלונות כושלים של משפחת ולדומירסקי באחזקת חיות בית, הגיע הדבר האמיתי. אחותי ליאת שטסה לגיאורגיה עם בעלה (ונתקעה שם מאחר שבדיוק אז החליטו הרוסים לצאת למלחמה עם הגרוזינים) ביקשה מאיתנו לשמור על גור הלברדור החמוד שזה עתה אימצו לאחר שמצאו אותו נטוש בכניסה ליישוב אדם עד שיחזרו לארץ.

למרות שהשם אדם היה אמנם הברקה יפה, מהר מאוד דבק בגור החמוד השם 'נזק'. זה התחיל בכך שהוא החליט שהדרך הכי מהנה עבור הילדים להשתעשע איתו תהיה לנשוך אותם. הילדים חלקו על דעתו. זה המשיך בתפיסת הניקיון של אדם. למרות ששמתי לו עיתון במרפסת ומה יותר הגיוני מלעשות את צרכיך על העיתון (ככה גם יש לו מה לקרוא תוך כדי), הוא העדיף לפנק כל חלקה פנויה בבית חוץ מהעיתון בצרכיו. מאחר שאנו לא גרים בבית פרטי, ניסינו לשכן את אדם במרפסת שלנו. לא עבר יום עד שקיבלתי טלפון לעבודה מאחד השכנים "תגיד, היללות המזעזעות מגיעות מהמרפסת שלך במקרה ?", "אין לי מושג על מה אתה מדבר, נדבר אחר כך" השבתי לו. אט אט הבנתי שלגדל כלב זה כמו לגדל עוד ילד בבית וברוך ה' הילדים הקיימים מספקים לנו מספיק תעסוקה. 

אנחנו באופן כללי מאוד אוהבים את אחותי וגיסי, אבל בא נגיד שהגעגועים אליהם קיבלו משנה תוקף והפעלנו לחץ על הרוסים לסיים את המערכה בגיאורגיה כמה שיותר מהר כדי לחלץ את יקירינו שהיו תקועים שם. איך שנחת סופסוף המטוס בנתב"ג תפסתי את אחותי בטלפון "וואי ליאת, כמה שטוב שחזרתם. איך התגעגענו... אתם בטח ממש מתגעגעים לאדם". כשאחותי אספה אותו מאיתנו, נזק החמוד לא ביזבז זמן ובנסיעה חזרה לביתה הוא הקיא לה במכונית. בהמשך הוא נמסר לקרובי משפחה אחרים וגם שם המשיך במעלליו. בזאת תם חלום הילדות שלי. אולי יום אחד כשיהיה לנו בית פרטי ננסה שוב.

בקיצור לאחר כל הנסיונות וההשקעה מה שיצא לנו זה ארבעה ילדים שמפחדים מחיות. הבעיה החמורה ביותר הייתה אצל רואי. בכל פעם שהוא ראה כלב או חתול הוא עבר לצד השני של הרחוב. הוא אפילו פחד מנמלים. התייעצנו עם איזה מטפל חיות והוא הציע לנו ללכת על משהו יותר סולידי – אוגר סיבירי (או בשמו המדעי רגיסטר סיבירי). זו חיה מאוד עדינה וידידותית, היא לא נושכת ואוהבת ליטופים. רואי יאכיל אותה, ילטף אותה וכל הפחד מחיות ייעלם כלא היה.

לא התמהמהתי ומיד הלכתי לחנות חיות. לפני שהלכתי ייעץ לי אוהד ידידי – "תקנה אוגר יחיד. אם תקנה זכר ונקבה היא תמליט לך ואם תקנה שתי נקבות הן רק יריבו כל הזמן", אבל כשהגעתי לחנות הסבירה לי המוכרת המבינה שאם אקנה רק אוגר אחד הוא ישתעמם ("אז מה אם הוא ישתעמם?" כעס עלי אוהד לאחר מכן "מה אתה ועדת תרבות שלו?") וחוץ מזה שיש מבצע על כלוב, אוכל, משחקים ו2 אוגרים ב150 ₪. השתכנעתי ולקחתי הביתה 2 אוגרות ב300 ₪ (בכל זאת, לא תשדרג את הכלוב, המצע והאוכל ?).

איך שהגענו הביתה התחילו האוגרות להילחם אחת בשניה, יותר נכון אחת ביצעה פוגרום בשניה שצווחה בלי הפסקה. מעיין לא הצליחה לישון כל הלילה מזעקת הקרבן ודרשה כי אחליף מיד  את הרוצחת. נסעתי למחרת שוב לחנות החיות והחלפתי את האוגרת הקטלנית באוגרת קטנה וחמודה בגודל האוגרת המוכה שלנו. מיד כששמתי בכלוב את האוגרת החדשה חזר התסריט על עצמו. הסתבר שהאוגרת שלנו היא כנראה כלל לא אוגרת סיבירית אלא מזן המכונה "אוגרת כאפות".

מעיין לא הסכימה בשום פנים ואופן להכניס את השבת עם 2 האוגרות המתכתשות בבית. כשהצעתי לקחת את התוקפנית ולשחרר אותה ב"טבע" מעיין הזדעזעה "אבל יטרפו אותה מיד", כשניסיתי לשאול אותה מה אכפת לה, היא גם ככה רוצחת קטנה, מעיין פרצה בבכי היסטרי. "את יודעת מה" הצעתי לה "אולי נמסור אותה למשפחת שילה. יש להם כלוב גדול ונראה שאיכשהו האוגרים שלהם חיים בשלום ובנחת". וכך היה. כשעה לפני שבת דפקתי אצל משפחת שילה והתחננתי בפניהם שיכניסו לפנסיון האוגרים שלהם גם את הרוצחת הקטנה שלנו. הם דווקא הסכימו בשמחה, האוגרת נכנסה לכלוב החדש והמרווח, תפסה את הפינה שלה ותשקוט הארץ... ביום ראשון בבוקר הם גילו את שתי האוגרות האחרות מתות בכלוב.

בינתיים אצלנו האוגרת המוכה החלה להתרגל לשלטונה הבלעדי על הכלוב, היא התחילה לאכול כמו שצריך, לרוץ בגלגל כמו משוגעת (מה הקטע המוזר שלהם עם הגלגל?) ושקט מבורך ירד על ביתנו. הילדים כמובן לא שיחקו איתה, שכן על אף כל התחזיות, גם היא החליטה לנשוך אותם כשדחפו את ידיהם הקטנות לכלוב, אבל כבר לא היה אכפת לי מהילדים, העיקר שיש לי קצת שקט על הראש. מיום ליום היה נראה שהאוגרת שלנו מתחזקת ולא היה קשה לראות שהיא ממש ממש לא אוהבת את החיים בכלוב. למעשה היא הזכירה לי  סצינות מסרטי בית סוהר, בהם האסיר מתחיל להתעמל בכלא והופך לבריון מפלצתי. האוגרת התחילה לעשות מתח עם 2 ידיה על סורגי הכלוב ורק חיכתה להזדמנות שלה. יום אחד נקרתה בפניה הזדמנות, אחד הילדים הכניס לה אוכל לכלוב והשאיר סדק של מ"מ בפתח למעלה. מבחינה מדעית ברגע שאוגר בורח מהכלוב, הוא מאבד את התואר "אוגר" ופשוט הופך לעכבר. ולנו פתאום היה עכבר בבית. במשך כמה ימים הייתה היסטריה רבתית בבית, האוגר נעלם כלא היה ואני שיקרתי לילדים במצח נחושה שהוא פשוט ברח מהבית. לבסוף הצלחתי במבצע נועז ללכוד את האוגרת הנועזת. מכיוון שריחמתי על האוגרת שכ"כ סובלת מהחיים בשבי וגם אני לא ממש נהנה משהותה בכלוב שלנו, למען האינטרסים המשותפים שלנו הורדתי אותה למטה ושיחררתי אותה ב"טבע".

"אבא" הזדעזעה מעיין כשהבינה מה עשיתי "החתולות בטוח יטרפו אותה". "תירגעי חמודה" השבתי לה "קודם כל, היא לא פראיירית, בכל זאת היא הגיעה מסיביר, וחוץ מזה אני גם אוהב חתולים".

בלי חיות אי אפשר לחיות (וגם עם) - חלק א'

עוד מימי ילדותי המתרחקת אני חולה על חיות. פעם הטילה ציפור ביצה בקן שהקימה על אדן חלוני. לאימי לא עזרו כל המחאות על המחלות ועל הבלאגן, אני החלטתי לקחת את הגוזל תחת חסותי. שמתי אותו בקופסא, האכלתי אותו בפירורי לחם והסתובבתי איתו בגאווה בשכונה. לא היה מאושר ממני וגם עבור הגוזל אלו היו היומיים המאושרים בחייו. בעצם יום וחצי.

למעשה זו הייתה כמעט החיה היחידה שגידלתי אי פעם. לא חתול, לא צ'יוואווה ואפי' לא תוכי. לא מדויק, האמת היא שגם היה לי רומן קצר עם צב שמצאתי באיזה שיח ולימדתי אותו קצת על חיים בסטייל בתוך קופסת נעליים של ריבוק ופעם גם גידלתי חלזונות מחיפה, שזה לא החלזונות הלבנים והקטנים המעפנים של גוש דן, אלא בהמות קטנות בגודל של כדור פינג פונג שגם הם שוכנו בהתחלה בקופסת נעליים אבל בחרו להמשיך את דרכם על אחד הקירות בבית. (אה, וגם גידלתי כינים...)

אבל מה שבמיוחד חלמתי זה שיהיה לי כלב... ההורים שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן לעניין ואני נאלצתי להסתפק יחד עם שאר ילדי השכונה בגידול משותף של רקסי, פודל שחור נטוש שגדל בין הבניינים שלנו.

לא היה לי ספק שכשאקים בית משלי יהיו בו חיות. שפני הניסוי הראשונים היו דווקא ארנבי ניסוי. ליתר דיוק ארנבונים שכן מסתבר שארנב בוגר מגיע לגודל של ג'יפ. חשבתי שארנבונים יהיו בדיוק החיות החמודות הקטנות שיפתחו צוהר לילדיי לפתח חיבה עמוקה לגידול חיות בית, הרי אלו חיות עדינות שיושבות בחיק הילד ומתמסרות לליטופיו. בתיאוריה. למעשה הארנבונים שקנינו התגלו כחיות אנטיפטיות להחריד, הם הסכימו להיות מלוטפים רק אם הייתי מרתק אותם לריצפה באחיזת נלסון ולפעמים היו אפי' משחררים נשיכה קלה לילדים. הילדים קלטו את הרמז והסכימו לתקשר איתם רק ממרחק שני מטר. כל הטריקים והסבלנות לא עזרו, האכלנו אותם תוך כדי ליטוף, קצת שיחררנו אותם, אבל הארנבונים נשארו סנובים עד הסוף המר. לגבי הסוף המר אני לא מעוניין להרחיב שכן אני צריך להתייעץ עם עורך דיני אם חל במקרה זה חוק ההתיישנות, רק אומר כי על אף שארנבים אוהבים את השמש הם אוהבים יותר את הצל. יהי זיכרם ברוך.

בניסיון השני החלטתי ללכת על משהו פשוט יותר – דגים. (כלל קטן לטובת הקוראים – אם בחנות החיות ישנו שלט האומר "מבצע – אקווריום, 2 דגים ופילטר ב200 ₪ " אין סיכוי שתצא משם בפחות מ350 ₪. ) דגים לא נושכים, לא מלכלכים את הבית ואפשר לבהות בהם בשלווה במשך שעות - לא יותר -  אחר כך זה כבר נהיה משעמם... וכל מה שנשאר לך זה לזרוק מדי יומיים כמה פירורי אוכל ולהחליף מים פעם בשבועיים. כיף כיף כיף . הילדים מאוד התלהבו בהתחלה מהרכש החדש, בהמשך קצת פחות ולבסוף הם שכחו שבתוך הזכוכית עם המים הירוקים מתחבאים יצורים המתנגשים שוב ושוב בזכוכית עקב תנאי ראות קשים. חברים, לדגי הזהב יש יכולות הישרדות שלא היו מביישות גם תיקנים, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
קוראים יקרים – מיליוני דגים בעולם מסיימים את חייהם בצורה דומה, קחו בחשבון לפני שאתם  מתפתים לעסקאות מפוקפקות. בסופו של דבר מצאו הדגים את דרכם בחזרה אל הים הגדול בדרכים עקלקלות.

בניסיון הבא הלכתי כבר על הדבר האמיתי בעקבות הזדמנות פז שנקרתה בפניי - אחותי ובעלה מצאו גור לברדור יפהפה ונטוש  סמוך לכניסה ליישוב 'אדם', הם לקחו אותו איתם והחליטו לקרוא לו 'אדם' . אדם היה באמת יפהפה - גור לברדור בהיר וחמוד. מאחר שבאותו שבוע הם יצאו לטיול בגיאורגיה (כן, כן, איפה שפרצה מלחמה עם רוסיה לא מזמן. כן, כן, זה קרה בדיוק בשבוע שהם היו שם) היא הציעה לנו שניקח אותו לשבועיים עד שהם יחזרו מהטיול. חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת להגשים חלום ישן וגם להעניק לילדים את החוויה לה לא זכיתי בעצמי לגדל כלב בבית.

על עלילות אדם ומשפחת ולדומירסקי אספר לכם בשבוע הבא...

למי שממש אין סבלנות, שלחו לי מייל ל valdomh@gmail.com ונצ'פר אתכם לפני כולם.

 

תנו לג'וקים לחיות

ג'ורג' פסע לעבר החניה של מכוניתו בתחושה של סיפוק ובהחלט הייתה לו סיבה לחוש כך. רק לפני שעה קלה הוא סיים לנאום לפני חברי ארגון גרינפיס על הנושא שהוא מוביל בארגון – שימור הלמור הזהוב הנמצא בסכנת הכחדה. הנאום היה חד ומרגש והוא זכה לתשואות רבות. לא פלא. הנושא היה ממש בדם ליבו והוא הצליח לגעת בלב כל הנוכחים. ג'ורג' לא הצליח להבין כיצד המין האנושי מסוגל להיות כ"כ חסר התחשבות, איך בעל החיים המפותח ביותר בטבע מוכן לסכן, בשביל סלילת מסילת רכבת או מפעל נייר, את קיומו של מין שלם של בעלי חיים. הקידמה פשוט מעבירה אותנו על דעתנו, איבדנו את כל ההרמוניה שלנו עם הטבע, חשב בצער כשנכנס לטויוטה פריוס ההיברידית שלו.

המכונית שטה במהירות לעבר ביתו והוא כבר פינטז על ארוחת הבריאות שיכין לעצמו עם חביתת ביצי חופש ומשקה נבט חיטה מרענן. כעבור רבע שעה הוא כבר פסע בשביל המוליך לביתו. ג'ורג' פתח את הדלת, הניח את התיק במקום והלך למטבח להכין את ארוחת הערב. 

תנועה מהירה של כתם חום הזז במהירות אל מתחת לשולחן נלכדה בזוית עינו, הוא הפנה אינסטינקטיבית את מבטו לכיוון הכתם ופלט צווחה לא רצונית "אמאל'ה ג'וק". רק לפני שבועיים הזמנתי הדברה לדירה, הוא חשב בבעתה, מאיפה הגיע הג'וק הזה לדירה שלי??? ועד לא סתם ג'וק, אלא כזה ענק באורך 2 סנטימטר... הוא רץ במהירות לעבר הארון והוציא את תרסיס ה k300 הידידותי לאוזון מהמדף. הג'וק באותו הזמן הביט בג'ורג' בפחד, הוא ראה אותו מוציא את התרסיס מהארון וידע בחושיו החייתיים שסופו קרוב. הוא שמע כבר שהוא ושכמותו מסוגלים לשרוד פיצוץ גרעיני, אבל נגד נשק כימי לא היה לו הרבה מה לעשות. הג'וק הרים את מחושיו כלפי מעלה והחל לשאת תפילה בליבו "אלוהי כל חי, בורא כל חרק, ענני כשם שענית לאתונו של בלעם, תן לי הזדמנות להציל את חיי". 

ג'ורג' כיוון את התרסיס לעבר הג'וק והניח את אצבעו על ההדק כשלפתע שמע קול צווחני אך ברור להפליא המגיע לאוזניו מכיוונו של התיקן הנידון למוות "מה נסגר איתך בן אדם ???", ג'ורג' שמט את התרסיס בתדהמה "איך אתה.. למה אתה... כמה אתה... מדבר?" הוא שאל בצורה מבולבלת כמו שבדרך כלל אנשים שרואים גו'ק מדבר שואלים, "תתפלא מה בן אדם מסוגל לעשות כשלוחצים אותו לקיר" השיב הגו'ק "אבל עזוב אותי, תסתכל על עצמך! אתה אשכרה רוצה להרוג אותי", "תראה" השיב ג'ורג' שעוד לא החליט אם הוא יותר נדהם או יותר נבוך "אל תיקח את זה אישית, אני פשוט לא אוהב ג'וקים", הג'וק הביט בג'ורג' בתימהון "אתה פשוט לא אוהב ג'וקים אה? מעניין...תגיד, אתה בדרך כלל נוהג להרוג את כל מי שאתה לא אוהב?", "אם הם נכנסים אלי הביתה בלי רשות אז יש סיכוי שכן..." השיב ג'ורג' על אף שהרגיש שהטיעון לא משכנע במיוחד. "באמת סליחה שנכנסתי אליך הביתה בלי רשות במקום ללכת לבית הג'וקים הקרוב..." השיב הג'וק בליגלוג , "וחוץ מזה" הפנה הג'וק את מחושיו אל ג'ורג' במבט ערמומי "אני בטוח שאם הייתי איזה למור זהוב שנכנס אליך הביתה בלי הזמנה לא היית שולף לכיוונו מיכל רעל".

 "בוא הנה" אמר גו'רג' בתדהמה "מאיפה אתה יודע על זה?", "בחייך" השיב הג'וק בביטול  "לא צריך להיות ג'וק של אינטל כדי להבין את זה. כל הבית שלך מלא בחומרי הסברה על הלמור המעפן הזה". "תיזהר מלדבר ככה על הלמור המוזהב" ענה ג'ורג' בזעם "אתה יודע שהוא בסכנת הכחדה?". "אז מה" ענה הג'וק "גם אני בסכנת הכחדה כרגע", "זה לא נחשב" השיב ג'ורג' "המין שלך לא בסכנת הכחדה", "כאילו שהיה אכפת לך אם היינו" המשיך הג'וק "וחוץ מזה, הזן הספיציפי שלי בסכנת הכחדה". "ואיזה זן זה בדיוק?" שאל ג'ורג' "אתה נראה לי תיקן רגיל ביותר", "הזן שנקרא 'הג'וקים בבית של ג'ורג' '  תתפלא אנחנו בסכנת הכחדה, נשארנו רק חמישה פריטים". "אייייייכס" הזדעזע ג'ורג' "אתה רוצה להגיד לי שיש עוד ארבעה חוץ ממך בבית שלי?", "וואו" אמר הג'וק "למישהו כאן יש בעיה רצינית... תגיד. דוגרי" המשיך הג'וק "למה אתם כל כך אנטי-ג'וקים? מה יש לכם נגדנו?", "האמת היא..." ג'ורג' משך בכתפיו בחוסר אונים "שאתם פשוט מגעילים... הצבע החום הזה למשל. איכס...", "חום? חום זו הבעיה שלך?" צעק הג'וק בתסכול "גם דובים חומים ואני לא רואה אותך מנסה למעוך אותם עם סנדל!!!", "לדובים יש פרווה" הסביר ג'ורג' "זה יותר איסתטי. המרקם שלכם הוא... איכס... רק לחשוב על זה מגעיל אותי...". "מגעיל, דוחה " הג'וק הרגיש כבר מעוך רגשית לחלוטין "ממש טיעונים רציונאליים. ואתם נחשבים היצור הכי חכם בטבע. אני חושב שאני די יפה דווקא ולא אכפת לי מה אתה חושב עלי..." 

דמעות עמדו בקצות מחושיו של הג'וק "אני אפי' יכול לעוף, זה לא דבר יפה?" אמר הג'וק והדגים לג'ורג' טיסה קצרה בגובה נמוך. "לאאאאא, אלתעשה את זה" ג'ורג' הרגיש שהוא הולך להקיא "זה הכי מגעיל אותנו". הג'וק הרגיש שהוא כבר לא יכול להכיל את העלבון והחל להתייפח "זה דוחה אותך שאני עף? מה דוחה בלעוף?", ג'ורג' הרגיש כבר ממש לא נעים "תשמע, אין לי מה להגיד, זה באמת לא הוגן. זה לא אתה זה אני. יש בי משהו דפוק כנראה". הג'וק הביט בג'ורג' במבט סלחני "טוב נו, זאת כבר התקדמות. אם אתה כבר מבין כמה תאוות הרצח שלך דבילית" ואז הוא עשה את מה שהוא תמיד עושה כשהוא מרגיש מהורהר ופילבל במחושיו. זה כבר היה יותר מדי בשביל ג'ורג' "איייייכככססס". הג'וק הרגיש איך ענן אדים ריחני ומתוק אופף אותו והוא צונח לשינה מתוקה.

valdomh@gmail.com

כדורגל ואני - לא בא ברגל

יש דברים שאני מסוגל ליהנות מהם רק אם הם בבחינת 'בזבוז זמן'. ברגע שאני מתכנן מראש  לעשות אותם  אני מיד מאבד עניין לטובת משהו אחר. לדוג', נגיד שלקחתי מהספריה ספר מתח שממש בא לי להקדיש איזה ערב ע"מ לקרוא אותו. משום מה בכל פעם שאני מתכונן לפרוייקט הקריאה שלי אני מיד נסחף לפעילות יותר רדודה, כמו לעבור על המיילים או לראות איזה משהו בטלוויזיה (וכאן ע"פ חוקי איגוד הסאטירקנים הדתיים עלי לכתוב – "לא שלי, של השכנים" או משהו כזה). הסיטואציה היחידה שבה אפתח את הספר היא אם באותו זמן תכננתי לעשות משהו אחר, נגיד שחשבתי לעצמי שבא לי הערב לקרוא את 'סודותיו של מורה נבוכים' שחוץ מהסודות שנחשפו בפרק הראשון, שאר סודותיו צפונים בתוכו על המדף. באותו ערב בו אחליט ללכת על הפעילות הסמי-תורנית ולהמשיך לקרוא את צופן דה וינצ'י של הרמב"ם לפתע יסית אותי הבעל דבר לקרוא רק כמה עמודים אצל ידידי הרלן קובן והסודות ימשיכו להישאר במחשכים. לעומת זאת, אם אני אמור להכין דבר תורה לתפילה בשבת, ללא ספק יתעורר בי חשק עז לקרוא מס' עמודים ב 'סודותיו של מורה נבוכים' עד לתומו של הספר (מסקנה מתבקשת – הרבה זמן כבר לא אמרתי דבר תורה בבית הכנסת). ועל מה ולמה התעורר בי ההרהור הפילוסופי הנ"ל? ובכן, אני מקווה ששמתם לב (!) שכבר לא הוצאתי תחת ידי טור מזה זמן רב עקב מחסור בזמן/מוזה/אנרגיה שהם, כידוע ליודעי ח"ן, תנאים הכרחיים לכתיבת טור סאטירי. ובכן, לאחר שבדרך פלא התממשו כל שלושת הגורמים אתמול בערב, התיישבתי וחישבתי לכתוב על תחושת הזרות שעוטפת אותי בתקופה זו, כאשר כל שאר זכרי האלפא מסביבי לא משים מן המסך הקטן (אצל דתיים הוא עוד קטן) וצופים במשחקי היורו המתרגשים עלינו לטובה.

אני חייב להתוודות - העניין שלי בכדורגל, שלא כמו בכדורסל, שואף לאפס. יכולתי להסתתר מאחורי הטיעון התורני הקלאסי של "מה מעניין ב11 גברים מבוגרים רצים אחרי כדור" (במקרה של שוערים עולים), הבעיה היא שגם על שחמט אפשר לומר "מה מעניין בשני גברים מבוגרים שמזיזים בובות מפלסטיק" (טוב נו, גם זה לא ממש מעניין). אבל האמת היא שזה פשוט עניין אישי שלי. עוד מתקופת ילדותי המתרחקת (בצורה די נחושה) לא הסתדרתי עם המשחק שבו הרגליים אמורות למלא תפקיד כפול – בו זמנית לרוץ (משימה קשה כשלעצמה לעניות דעתי) ואף ללהטט בכדור, בעוד איברים מיותרים כמו הידיים נשארים עם תפקידים שוליים כמו להעניק בעיטת עונשין לקבוצה היריבה / לתפוס בחולצה של השחקן התוקף בלי שהשופט ישים לב. האיבר היחידי חוץ מהרגליים החשוב במשחק הוא הראש, וממש לא בגלל שהוא מכיל את המח (ואולי להיפך), פשוט מסתבר שהוא גם יכול לשמש כפטיש נפלא לדפיקה בכדורים. גם את היכולת המוזרה של הפיכת הראש לפטיש יעיל לא הצלחתי לסגל מעולם, הדרך היחידה שבה הצלחתי לנגוח בכדור הוא להתנגש בו עם קודקוד ראשי בזוית אקראית ולתת לחוקי שימור התנע לעשות את שלהם.

עם כדורסל הסתדרתי הרבה יותר טוב, אני בעד חלוקת תפקידים ברורה – הרגליים רצות והידיים מתעסקות עם הכדור. חוץ מזה שבכדורגל צריך לרוץ כל הזמן, בעוד בכדורסל אתה פשוט יכול להחנות את עצמך איפשהו, לצעוק "למה אתה לא מוסר לי, אני חופשי?" ולמחוא כפיים כשמישהו מהקבוצה שלך קולע. רבותיי, לא סתם נבחרתי ביום ספורט בכיתה ז להיות קפטן נבחרת ב' של הכיתה (ראש לשועלים תמיד לוקח זנב לאריות).

החברים שסביבי לא היו עיוורים ליחסי למשחק האהוב עליהם וליכולתי הלא מזהירה ואני נבחרתי פעם אחר פעם (כשנבחרתי) לתפקיד השוער. ילדים יקרים, אם עוד לא הבנתם – אם בוחרים אתכם לתפקיד השוער, זה לא אומר שהזינוק שלכם נהדר וגם לא שהאינסטינקטים שלכם חייתיים. זה אומר שאתם צריכים לחפש תחביב אחר.

ובכן, לא רק שאני לא אוהב לשחק כדורגל אני גם לא סובל במיוחד לראות כדורגל. גם נשגב מבינתי איך בן אדם מבוגר יכול להזדהות רגשית עם איזו קבוצה (הכלל לא תקף לגבי משחקי מכבי ת"א ביורוליג שם מדובר בקידוש ה' לכל דבר ועניין). לכן בכל ארבע שנים נוחתת עלי,  כאמור, תחושת זרות עת מתרגשים עלינו משחקי היורו וכל הגברים סביבי מתעוררים לחיים. אני חוטף צמרמורת לשמע שיחות כגון "נו ראית את השער של רונלדו? הבנאדם גאון"  נו באמת, אפשר לחשוב שהוא סטלמך...

זה בכל אופן מה שתכננתי לכתוב בטור הזה, אחרי תקופת היובש שלי, עת התיישבתי ביום חמישי מול הלפטופ. אך מעשה שטן, באותו הזמן התקיים חצי הגמר של איטליה מול גרמניה ולא יכולתי שלא לגנוב הצצה חטופה של שתי דקות במשחק שהפכו ל90 דקות, לא כולל זמן פציעות. אין מה להגיד באלוטלי גאון. רואים שהוא יהודי. את הגמר כבר לא יכולתי שלא לראות, בכל זאת מדובר בנבחרת ספרד האגדית. איזה משחק... צ'אבי אלונסו, טורס, אינייסטה, דויד סילבה, פשוט תענוג צרוף, גאונות ... אההמממ... כן... בקיצור, לקחתי את הטור היחיד שכתבתי בחצי שנה האחרונה וזרקתי לפח.

נהיגה מונעת

חלק א'

לא מעט חברים פנו אלי למקרא הטורים האחרונים ושאלו אותי "מה קרה ולדומירסקי נהיית רציני?" ובכן זה לא שהחלטתי שייעודי בחיים הוא תחום הדעות ולא ההומור וזה גם לא שנחה עלי הרוח, פשוט כמו שקורה לכל סטיריקן – כשנגמרות לו הבדיחות הוא הופך להוגה דעות. למזלי החיים מספקים חומרים לא רעים ולפעמים פשוט צריך לתעד אותם, בטח אם נקלעת במקרה לקורס לנהיגה מונעת.

איך נהייתי עבריין מורשע ?

ראשית, עליכם לדעת כי כמו בכל כלא ממוצע שבו כל אסיר הוא חף מפשע ורק בטעות נמצא שם, גם בקורס נהיגה מונעת כולם חפים מפשע. אותו רק תפסו בלי חגורה ואותו תפס שוטר שאמר שהוא דיבר בטלפון למרות שהוא רק החזיק אותו ליד האוזן. אבל אני באמת הייתי שם בטעות. אני לא נוסע במהירות מופרזת (כלומר לא יותר ממכם), אני תמיד עוצר בתמרור 'עצור' עצירה מוחלטת עם ארבעה גלגלים (או מקסימום שלושה) ומעולם לא נתפסתי מדבר בסלולרי ללא דיבורית (ונתתי להם מספיק הזדמנויות). בקיצור אני באמת חף מפשע. אז למה כן זכיתי בתענוג ? הסכיתו ושיפטו בעצמכם :
מקרה ראשון – בבדיקה שגרתית עצרה אותי ניידת משטרה. רגוע ומחויך, ביודעי שאין לי ממה לחשוש שהלא אני אזרח שומר חוק ואף מחבב אותו באופן כללי, הושטתי לשוטר את רשיון הנהיגה שלי יחד עם שאר המסמכים. כעבור מס' דקות חזר אלי השוטר במבט קשוח "האם יש איזושהי בעיה, אדוני השוטר ?" שאלתי כפי שראיתי שנהוג לעשות בסדרות אמריקאיות, "לא ממש" ענה השוטר "חוץ מזה שרשיון הנהיגה שלך כבר חצי שנה לא בתוקף". מסתבר שמאחר שעברנו דירה הגיעה אלי הדרישה לחידוש הרישיון לכתובת הישנה ואני פספסתי את חידוש הרשיון בחצי שנה. אז תגידו אתם - האם זה הופך אותי פושע ? לא! מטומטם – אולי, אבל לא פושע. וכך נוספו להם 6 נקודות במבצע הנקודות של משטרת ישראל.
מקרה שני – בבוקרו של פורים גמעתי את 200 המטרים המפרידים בין ביתי לבית הכנסת (גם מהמיטה לשירותים אני מעדיף לקחת רכב). מאחר שמנהג בידי לחגור תוך כדי תנועה עם התנופה של תחילת הנסיעה ומאחר שהייתי באוירה המשוחררת של פורים, התמהמתי מעט עם החגורה. כידוע אחד מסמלי לוד הוא השמירה על החוק והסדר וכך עצר אותי שוטר תנועה כ50 מטרים סמוך לביתי. "אני רושם לך קנס בסך 250 ₪" אמר לי השוטר. מאחר שאותו היום פורים היה החלטתי לא לקחת ללב ולראות את הסכום הנ"ל כמתנות לאביונים למדינת ישראל (משלוחי מנות יש מספיק למשטרת לוד). "חג שמח" אמרתי בחיוך לשוטר האתיופי ושידרתי לו מבט שאמר "אינך יודע איזו גאווה זו לקבל דו"ח משוטר אתיופי". "ויש לך גם 6 נקודות" הוסיף השוטר. "כפוי טובה שכמוך" סיננתי לעצמי.
כך השלמתי את המכסה המזכה אותי בקורס שפקח את עיניי (לא נתנו לישון שם).

כל כלב ביז'ו יומו

משטרת ישראל היא נוחה לכעוס וקשה לרצות ומסתבר שהעבירות שלך לא נעלמות מעצמם וכך קיבלתי מכתב ובו הודעה שאם לא אשתתף בקורס נהיגה מונעת עד תאריך מסוים, אני מסתכן בהתליית רשיון הנהיגה שלי. מכיוון שממש לא רציתי שרשיון הנהיגה שלי יותלה, מה עוד שאין לי מושג מה המילה הזו אומרת, החלטתי ללא דיחוי להירשם לקורס.
חידה - מה משותף למשניות לעילוי נשמת, לקורס נהיגה מונעת ולטור שצריך לשלוח לעולם קטן ? תשובה – את כולם עושים תמיד ברגע האחרון. וכך שבוע לפני שרשיון הנהיגה שלי ימותלה, או משהו בסגנון, הספקתי להירשם לקורס הקרוב ברמלה. (אכן ידידיי - עבורנו, אנשי לוד, רמלה היא העיר הגדולה)

כך הגעתי לפני כחודש לבית ספר ברמלה לצורך קורס בן 12 שעות, שלושה ימי לימודים בני 4 שעות. קורס בן 12 שעות! לא פחות... מה ההיגיון לחייב עברייני נהיגה לעבור את הקורס הנ"ל ?

2 אפשרויות :

א.      אם עברת על החוק כנראה שלא למדת אותו לעומק כמו שצריך. אם היית לומד בעיון את חוקי התעבורה לא היית טועה בדבר משנה. ע"פ אותו היגיון פורצים יישלחו לקורס אקדמאי בדיני קניין.

ב.      הקורס בן 12 השעות נועד בעצם להרתיע אותך. זהו בעצם סוג של מאסר בן 12 שעות. אם תמשיך לעבור עבירות תנועה תצטרך לעבור קורס סמסטריאלי בחוקי התעבורה ואם לא למדת לקח – עבודת דוקטורט בנושא.

תחליטו בעצמכם מהי הסיבה האמיתית...

על הקורס, המרצה והתשובות לשאלות המבחן המסכם (ב,ב,ד,א,ג,ד,ד,א) בשבוע הבא...

חלק ב'

תקציר הפרקים הקודמים :

בחלק הקודם סיפרתי לכם על התנהגותי חסרת הרסן על הכביש ועל כך שלא יכולתי לחמוק מזרועו הארוכה של החוק לאורך זמן ונשלחתי למאסר בפועל לתקופה של 12 שעות, או מה שמכונה 'קורס נהיגה מונעת'.

הקורס בו השתתפתי נמשך לאורך שלושה ימים כאשר בכל יום לומדים ארבע שעות. כלומר בברוטו. בפועל ניצול הזמן בקורס דומה בצורה מפתיעה למסגרות אחרות בהם למשתתף לא אכפת במיוחד מה עושים עם הזמן שלו, העיקר שהוא יעבור. כמו... נגיד...מילואים. כחצי שעה מתוך הארבע הוקדשה לבדיקה שאתה באמת אתה ולא חייל של שושן ברבי שנשלח לעבור את הקורס במקומו ועוד חצי שעה להפסקת סיגריה (או חפיסה) של המרצה והנהגים.

בתחילת הקורס התקיים סבב בין הנהגים בו סיפר כל עבריין על מה הוא בפנים וכמה נקודות הוא צבר. מהר מאוד גיליתי שאני באמת דג רקק מול הכרישים שבקורס, זה נסע באור אדום, ההוא ב160 קמ"ש, או כמו שאמר פפוס לר' עקיבא - "אשריך שנתפסת על חגורה".

כמו שאפשר להבין - בקורס שנועד לעברייני תנועה ועוד ברמלה נמצאת כל שמנה וסולתה של החברה הישראלית. לא הבנתי איך לא פרשו סוללה של כיפת ברזל במקום, טיל אחד מכוון היטב יכול לחסל באיבחה אחת את כל מאגר המוחות של ישראל. האינסטינקט הורה לי לא להתבלט , אבל כבר בתחילת הקורס כשלתי במלאכה זו. 

כשדיבר המרצה המחונן (עליו אספר בהמשך) על זמן התגובה בבלימה ולאחר שהתווכח עם אחד הנהגים שטען שאצלו אין זמן תגובה והאוטו נעצר על המקום, הוא שאל את הציבור את השאלה הבאה "רכב נוסע ב90 קמ"ש, כמה מטרים הוא נוסע בשניה?" לחלל הכיתה נזרקו מספרים אקראיים – 5, 10. מאחר שבלימודי התואר השני בפיזיקה למדתי את החישוב המדובר סיננתי "25". המרצה השתיק את כל הכיתה ופנה אלי בתדהמה "איך ידעת?", "חילקתי ב3.6" עניתי במבוכה תוך שאני מנסה לבלוע עצמי בכיסא. הס הושלך בקהל, אט אט ננעצו בי כל העיניים שהיו נוכחות בכיתה. מאוחר יותר הבנתי שהתדהמה לא נבעה מכך שידעתי את הנוסחה אלא מכך שהצלחתי לחלק ב3.6 . בעוד השקט שורר בכיתה ציין המרצה כי תהיה שאלה כזו במבחן המסכם. זעקות שבר עלו מהקהל המופתע. "זה ממש לא בעיה" ניסה להרגיע אותם המרצה "הלא כמה מטרים יש בק"מ ? אלף. ובשעה יש שישים דקות ובדקה יש שישים שניות. אז אתם מכפילים באלף ומחלקים ב60 כפול 60 שזה 3600. אז מה יוצא לכם ?" בצורה מפתיעה דבריו ההגיוניים של המרצה נפלו על אזניים ערלות והקהל רק הגביר  את קולות המחאה שלו. "טוב נו" אמר המרצה "במבחן שואלים רק על 90 קמ"ש. אז כשכתוב 90 תרשמו 25", רק אז נרגע הקהל המבוהל.

ההרכב האנושי בקורס כלל אנשים מכל קצוות קשת הציבור הישראלי, או לפחות חלק מהקצוות - לא מעט מהמשתתפים באו מהצד הפחות טוב של משפחת אברהם, היו שם כמובן גם לא מעט המכונים "ערסים" בשפה המקצועית וגם כל השאר לא נראו מלבבים במיוחד. בקיצור כל הנהגים שלא היית רוצה לחלוק איתם את הכביש.  מה שמדהים הוא שברגע שהתחיל הקורס וכל הנוכחים הבינו שאין להם לאיפה לברוח והדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות הוא להקשיב ולהשתתף, ירדו כל המסיכות ונוצרה דינמיקה די חיובית סה"כ. היו קצת צחוקים, דיונים ערים ואוירה די נעימה. (שלושה משפטים ללא סרקזם. מופתעים? חכו למשפט הבא...) חבל שהמרצה היה דביל.

המרצה הציג את עצמו כראש אגף תאונות דרכים במשרד לענייני שקר כלשהו. הוא טעה שוב ושוב בחוקי התנועה (בדקתי בגוגל) ופירש באופן יצירתי את לשון החוק. להלן דוגמא שאני מניח שלא תאמינו לי שהיא כלשונה אבל כך היה – לגבי נהיגה בהשפעת אלכוהול ציטט המרצה מתוך החוברת כי היא גורמת "להתנמנמות והאטה בתגובה לגירויים". וכך הסביר המרצה המלומד את המשפט המצוטט – "אם הנהג רואה את הנוסע שלידו נרדם זה עושה לו גם חשק להירדם", תנו לעצמכם שניה, קיראו את המשפט המצוטט ואת הפרשנות ותגידו לי אם זאת לא גאונות.

התכנים בקורס דווקא היו מעניינים בחלקם והיה אפשר אפילו ללמוד כמה דברים חדשים. אמנם היה אפשר לצמצם אותו לחצי שעה אבל מה היה מרתיע בזה ? עיקר הזמן הוקדש לשיחזור תאונות שקרו ולדיון מעמיק בשגיאות הנהגים ואיך הם יכלו למנוע את התאונה - כל אחד מהפושעים הפך להיות חיים הכט – "הוא שמר רק שניה וחצי מרחק", "איזה דפוק, מה הוא עוקף מימין?". ההקשבה היתה ערה לא רק בגלל התכנים אלא בעיקר בגלל חרב המבחן המסכם שהיתה מרחפת מעל ראשינו. אנשים שחלקם ראו מבחן בפעם האחרונה בכיתה ג' נכנסו להיסטריה ככל שהתקדמנו לקראת סוף הקורס.

המרצה הבהיר היטב שהמבחן אינו פיקטיבי ומי שייכשל ייאלץ לחזור ולהיבחן שוב. אין חוברות על השולחן, אסור לדבר בכיתה ולמרצה אסור לענות על שאלות. בהפסקה שלפני המבחן פנה אלי בן מיעוטים וביקש שאזוז כיסא כדי שבן דוד שלו שמגיע למבחן יוכל לשבת לידי ואם אוכל לעזור לו קצת במבחן, שכן הוא לא יודע לקרוא עברית. "אני בטוח שיש גם טופס בערבית" עניתי לו, "גם ערבית הוא לא יודע לקרוא" השיב לי המיעוט. בן הדוד שלו אכן התיישב לידי אבל הבטחתי לו שאני בעצמי עושה את המבחן בפעם החמישית ולא כדאי לו להעתיק ממני. בהמשך למדתי להעריך קצת יותר את הבחור, מסתבר שצריך להיות מבריק במיוחד כדי להיכשל במבחן.

איך שנכנס הבוחן הוא הכריז בקול תרועה שלו אסור לעזור לנו אז שנעזור אחד לשני. הוא יכול רק לעזור לנו אם לא הבנו את התשובות. במבחן אמריקאי לא להבין את התשובות זה לא להבין אם לסמן ב' או ג' והוא אכן עזר בזה. הבוחן גם ביקש שלא נסמן את התשובות בטופס הסופי כדי שנוכל לבדוק אותם יחד לפני שנגיש את הטופס. לשמע הוראות הבוחן התפרצה שמחה אדירה בכיתה ובגדול הסיטואציה הזכירה תלמידים בכיתה ג' המקבלים שיעור חופשי.

בכל אופן אני שמח לבשר לכם שלפני כשבוע קיבלתי סמס המאשר שעברתי את הבחינה בהצלחה. אני חושב על סעודת הודיה. לברכות ואיחולים - valdomh@gmail.com.