יש דברים שאני מסוגל ליהנות מהם רק אם הם בבחינת 'בזבוז זמן'. ברגע
שאני מתכנן מראש לעשות אותם אני מיד מאבד עניין לטובת משהו אחר. לדוג', נגיד
שלקחתי מהספריה ספר מתח שממש בא לי להקדיש איזה ערב ע"מ לקרוא אותו. משום מה
בכל פעם שאני מתכונן לפרוייקט הקריאה שלי אני מיד נסחף לפעילות יותר רדודה, כמו
לעבור על המיילים או לראות איזה משהו בטלוויזיה (וכאן ע"פ חוקי איגוד
הסאטירקנים הדתיים עלי לכתוב – "לא שלי, של השכנים" או משהו כזה).
הסיטואציה היחידה שבה אפתח את הספר היא אם באותו זמן תכננתי לעשות משהו אחר, נגיד
שחשבתי לעצמי שבא לי הערב לקרוא את 'סודותיו של מורה נבוכים' שחוץ מהסודות שנחשפו
בפרק הראשון, שאר סודותיו צפונים בתוכו על המדף. באותו ערב בו אחליט ללכת על
הפעילות הסמי-תורנית ולהמשיך לקרוא את צופן דה וינצ'י של הרמב"ם לפתע יסית
אותי הבעל דבר לקרוא רק כמה עמודים אצל ידידי הרלן קובן והסודות ימשיכו להישאר
במחשכים. לעומת זאת, אם אני אמור להכין דבר תורה לתפילה בשבת, ללא ספק יתעורר בי
חשק עז לקרוא מס' עמודים ב 'סודותיו של מורה נבוכים' עד לתומו של הספר (מסקנה מתבקשת
– הרבה זמן כבר לא אמרתי דבר תורה בבית הכנסת). ועל מה ולמה התעורר בי ההרהור
הפילוסופי הנ"ל? ובכן, אני מקווה ששמתם לב (!) שכבר לא הוצאתי תחת ידי טור
מזה זמן רב עקב מחסור בזמן/מוזה/אנרגיה שהם, כידוע ליודעי ח"ן, תנאים הכרחיים
לכתיבת טור סאטירי. ובכן, לאחר שבדרך פלא התממשו כל שלושת הגורמים אתמול בערב,
התיישבתי וחישבתי לכתוב על תחושת הזרות שעוטפת אותי בתקופה זו, כאשר כל שאר זכרי
האלפא מסביבי לא משים מן המסך הקטן (אצל דתיים הוא עוד קטן) וצופים במשחקי היורו
המתרגשים עלינו לטובה.
אני חייב להתוודות - העניין שלי בכדורגל, שלא כמו בכדורסל, שואף לאפס.
יכולתי להסתתר מאחורי הטיעון התורני הקלאסי של "מה מעניין ב11 גברים מבוגרים
רצים אחרי כדור" (במקרה של שוערים עולים), הבעיה היא שגם על שחמט אפשר לומר
"מה מעניין בשני גברים מבוגרים שמזיזים בובות מפלסטיק" (טוב נו, גם זה
לא ממש מעניין). אבל האמת היא שזה פשוט עניין אישי שלי. עוד מתקופת ילדותי המתרחקת
(בצורה די נחושה) לא הסתדרתי עם המשחק שבו הרגליים אמורות למלא תפקיד כפול – בו
זמנית לרוץ (משימה קשה כשלעצמה לעניות דעתי) ואף ללהטט בכדור, בעוד איברים מיותרים
כמו הידיים נשארים עם תפקידים שוליים כמו להעניק בעיטת עונשין לקבוצה היריבה / לתפוס
בחולצה של השחקן התוקף בלי שהשופט ישים לב. האיבר היחידי חוץ מהרגליים החשוב במשחק
הוא הראש, וממש לא בגלל שהוא מכיל את המח (ואולי להיפך), פשוט מסתבר שהוא גם יכול
לשמש כפטיש נפלא לדפיקה בכדורים. גם את היכולת המוזרה של הפיכת הראש לפטיש יעיל לא
הצלחתי לסגל מעולם, הדרך היחידה שבה הצלחתי לנגוח בכדור הוא להתנגש בו עם קודקוד
ראשי בזוית אקראית ולתת לחוקי שימור התנע לעשות את שלהם.
עם כדורסל הסתדרתי הרבה יותר טוב, אני בעד חלוקת תפקידים ברורה –
הרגליים רצות והידיים מתעסקות עם הכדור. חוץ מזה שבכדורגל צריך לרוץ כל הזמן, בעוד
בכדורסל אתה פשוט יכול להחנות את עצמך איפשהו, לצעוק "למה אתה לא מוסר לי,
אני חופשי?" ולמחוא כפיים כשמישהו מהקבוצה שלך קולע. רבותיי, לא סתם נבחרתי
ביום ספורט בכיתה ז להיות קפטן נבחרת ב' של הכיתה (ראש לשועלים תמיד לוקח זנב
לאריות).
החברים שסביבי לא היו עיוורים ליחסי למשחק האהוב עליהם וליכולתי הלא
מזהירה ואני נבחרתי פעם אחר פעם (כשנבחרתי) לתפקיד השוער. ילדים יקרים, אם עוד לא
הבנתם – אם בוחרים אתכם לתפקיד השוער, זה לא אומר שהזינוק שלכם נהדר וגם לא
שהאינסטינקטים שלכם חייתיים. זה אומר שאתם צריכים לחפש תחביב אחר.
ובכן, לא רק שאני לא אוהב לשחק כדורגל אני גם לא סובל במיוחד לראות
כדורגל. גם נשגב מבינתי איך בן אדם מבוגר יכול להזדהות רגשית עם איזו קבוצה (הכלל
לא תקף לגבי משחקי מכבי ת"א ביורוליג שם מדובר בקידוש ה' לכל דבר ועניין).
לכן בכל ארבע שנים נוחתת עלי, כאמור,
תחושת זרות עת מתרגשים עלינו משחקי היורו וכל הגברים סביבי מתעוררים לחיים. אני
חוטף צמרמורת לשמע שיחות כגון "נו ראית את השער של רונלדו? הבנאדם גאון"
נו באמת, אפשר לחשוב שהוא סטלמך...
זה בכל אופן מה שתכננתי לכתוב בטור הזה, אחרי תקופת היובש שלי, עת
התיישבתי ביום חמישי מול הלפטופ. אך מעשה שטן, באותו הזמן התקיים חצי הגמר של
איטליה מול גרמניה ולא יכולתי שלא לגנוב הצצה חטופה של שתי דקות במשחק שהפכו ל90
דקות, לא כולל זמן פציעות. אין מה להגיד באלוטלי גאון. רואים שהוא יהודי. את הגמר
כבר לא יכולתי שלא לראות, בכל זאת מדובר בנבחרת ספרד האגדית. איזה משחק... צ'אבי
אלונסו, טורס, אינייסטה, דויד סילבה, פשוט תענוג צרוף, גאונות ... אההמממ... כן...
בקיצור, לקחתי את הטור היחיד שכתבתי בחצי שנה האחרונה וזרקתי לפח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה